מסרן ד' לסרן ר'
העליון ביקש להודיע שרק ממרומיו ניתן לראות את התמונה הכוללת שבה הנזק לפרט, קרי לסרן ר', בטל נוכח הנזק לכלל
משום כך עלינו להפליג במכונת הזמן, לאסוף בזרועותינו את העיתונאי הרצל והסופר זולא ולנחמם על שלא ידעו את החידוש המופלא של בית המשפט העליון בדבר אמת לשעתה. שהרי כמה תסכול, כאב וייסורים היו נחסכים מהם אילו ידעו שאותו כתבן מנוול ואנטישמי, אדואר דרימון, שעמד בראש הרודפים את סרן ד', קפטן אלפרד דרייפוס, בסך הכל פעל לפי האמת בשעתה; הלוא גם דרימון עבד בצמוד לפרקליטות הצבאית כשפרסם ראשון בעיתונו "לה ליבר פארול" את דבר מעצרו של סרן ד' בחשד לריגול עבור גרמניה.
אכן מעשה מרכבה עתיר מחשבה יצירתית, פיתולים משפטיים וערבסקות אתיות עשה לנו בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור בעניינו של סרן ר' נגד אילנה דיין. מצד אחד, כפי שכתב השופט אליעזר ריבלין, "אשר על כן, מסקנתי היא כי בכתבה ישנה לשון הרע-כמשמעותה בחוק - כלפי סרן ר'".
מצד שני, מוסיף ריבלין: "בכך לא מסתיימת החקירה. קיומה של לשון הרע אינו סוף פסוק, והוא אינו מוביל מעצמו לאחריות. עלינו לבחון עוד אם מתקיימת אחת ההגנות שמקנה החוק למפרסם לשון הרע".
וכיצד מכשירים את דיין? באה ה"אמת לשעתה" של השופט עמית והזדווגה עם "החובה הציבורית העיתונאית" של השופט פוגלמן, ולזוג המאושר נולד בתום לב זיכוי. אומר לנו בית המשפט: לא עוד חופש ביטוי, אלא חובת פרסום המעוגנת ביושרו של העיתונאי האחראי. ומיהו עיתונאי אחראי? אילנה דיין, כמובן.
מוסר כפול?
דומני שבית המשפט העליון ביקש להודיע לנו, הפלבאים, ואף לשופט סולברג, שנבחר לכהן ביניהם, שרק ממרומי היכלי השיש של הצדק העליון ניתן לראות את התמונה הכוללת שבה הנזק לפרט, קרי סרן ר', בטל נוכח הנזק לכלל, דהיינו פגיעה בחופש הביטוי והעיתונות שהינם ערכים מהותיים בדמוקרטיה.
נוכח חשיבות הפרסום הציבורי, שמהווה חובה עיתונאית ממש - כפי שמדגיש בית המשפט העליון - תמוה כיצד בעניינו של משה קצב חובת הפרסום הזו נשכחה בקרן זווית. להזכירכם, פרקליטי קצב דרשו לפרסם את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בעניין עסקת הטיעון המקלה; חוות דעת שהוגשה לבית המשפט העליון ופירטה את פקפוקי התביעה באמינות העדויות; חוות דעת שגרמה לקצב ללכת למשפט.
על פי כל קנה מידה ציבורי
ומשפטי, היה ערך רב לפרסום חוות הדעת הזו, בוודאי במשפט שהתנהל גם בתקשורת. אולם אף שפרקליטי קצב ביקשו לפרסם את חוות הדעת ללא שמות המתלוננות, דחתה נשיאת בית המשפט העליון את הבקשה לדרישת הפרקליטות בשל צנעת הפרט. מוסר כפול? לא יכול להיות.
פסק הדין של העליון עמוס בשיח מהותי אודות חופש הביטוי וחופש העיתונות. אולם שוו בנפשכם כי אחד מפרקליטיו של סרן ר' היה מטיח בשופטים שקשריה הטובים של הגברת דיין עם שופטי העליון והתגייסותה העיתונאית להגנה על המוסד מפני ביקורות שאינן לגיטימיות לדעתה, מהווים דעה קדומה המקשה על השופטים לעשות מלאכתם נאמנה. מה היה קורה? עורך הדין הזה היה נעצר, עומד לדין על זילות בית המשפט ולקינוח רישיונו היה נשלל. חופש ביטוי? יש גבול.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם