של מי הילד הזה
מה נלין על העולם שמתעלם מפסק הדין החדש בפרשת מותו של הילד א-דורה אם התקשורת והפוליטיקאים שלנו לא מתרגשים ממנו
במציאות של המילניום השלישי, כידוע, הקיום של אינפורמציה בגוגל הוא הפוסק האחרון לגבי מהי האמת ומהו השקר. במציאות הזאת, למרבה הצער, כמות מנצחת איכות. ה"אמת" על מוחמד א-דורה תישאר צרובה לעולם בזיכרון הקולקטיבי כילד שקיפח את חייו מאש צה"ל והפך לסמל קדוש של האינתיפאדה השנייה.
האם זה משנה שלאחר חקירה התברר שרוב הסיכויים הם שלא נפגע מאש צה"ל? האם זה משנה שקיים ספק גדול אם הילד אכן מת או שהכל בוים על ידי צלם פלסטיני שמסר את החומר לתחנת הטלוויזיה הצרפתית שהפיצה אותו בזמנו בכל העולם? לא. בעולם שלנו יש סיפור נורא על מוות מיותר של ילד, והאשמים, לנוחיות כולם, הם צה"ל ומדינת ישראל. והאמת? היא אינה רלוונטית. העולם מניאק, את זה אפשר לסכם בשתי מילים. אבל מה איתנו?
עד היום המדינה התנערה מהאחריות לממן את הוצאות משפט הדיבה הזה, וד"ר דוד שילם 400 אלף שקל מכיסו. ואם את המדינה זה לא מעניין, האם מפליא הפיהוק הארוך שבו התקבל פסק הדין בצרפת גם על ידי התקשורת? רובנו עדיין חושבים שא-דורה הוא הילד שנהרג מאש צה"ל באינתיפאדה השנייה.
למה? כי התקשורת שלנו יודעת לצאת בקמפיין חוצב להבות כשהיא רוצה להאשים, אבל מפהקת כשצריך לזכות, אפילו אם מדובר בשערורייה ובתרמית. כך, במו ידינו, אנחנו בונים לעצמנו תדמית שלילית בעולם ומעודדים את התקשורת הזרה להמשיך להאמין לכל מילה שיוצאת מפיו של כל פלסטיני, בלי לפקפק לרגע או לבדוק, למרות כל השקרים.
אגב, אני לא מאשימה את הפלסטינים. המשפט של ד"ר דוד ממחיש את מצבם. כמה שנים טובות לפני שהחלה האינתיפאדה השנייה, אביו של מוחמד, ג'מאל, איש פת"ח, הותקף על ידי אנשי חמאס שהתנפלו עליו בסכינים ובגרזנים כי חשדו ששיתף פעולה עם ישראל. הוא הגיע לתל השומר פצוע בגפיו,
ד"ר דוד טיפל בו והשתיל גיד מרגלו בידו כדי לנסות לתקן את הפציעה האיומה שעבר. מאוחר יותר, ג'מאל סיפר לתקשורת הזרה שהפציעה בידו וברגלו נגרמה באותה תקרית שבה נהרג מוחמד בנו, וכולם קנו את זה. בעצם, למה לא? הוא אף תבע את ד"ר דוד על כך שסיפר את האמת לגבי הפציעה וחשף מידע רפואי חסוי. בתביעה הזו הוא הפסיד בשבוע שעבר.
עם כל הכבוד לאמת, אני מתקשה לבוא בטענות לפלסטינים מפוחדים דוגמת ג'מאל א-דורה. לו אני במקומו, והאופציות העומדות בפניי הן לשקר או לומר את האמת ולהיות מותקפת שוב בסכינים ובגרזנים, ייתכן בהחלט שהייתי בוחרת בשקר.
אבל מה איתנו? מה מונע מאיתנו לומר את האמת בקול רם וברור לגבי פרשת א-דורה, לפחות באותה עוצמה שבה נתנו בזמנו מקום לשקר? שום דבר. אצלנו אף אחד לא מפחד על חייו ואף אחד לא יותקף בסכינים או בגרזנים. הסיבה שלנו לא לפרסם את האמת היא שעמום.
את הפוליטיקאים זה לא מעניין כי לא טמון בזה מספיק רווח אישי עבורם, ובקרב התקשורת אישום לעולם יהיה מעניין יותר מזיכוי, ומותו של ילד תמיד יהיה מעניין יותר מהמורכבות הבלתי נסבלת של כל מה שבאמת עומד מאחוריו. אם כך אנחנו מתנהגים כשמדובר בטיהור שמה של המדינה שלנו, איזו זכות יש לנו לבוא בטענות לאחרים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם