פגישת נתניהו-אובמה: הרבה יותר מ"מכריעה"
מי ש אמור לבצע את המלאכה בנושא האיראני מוכן, מאומן ומצויד.כעת השאלה היא אם ישראל מוכנה נפשית ומדינית לתגובת הנגד ההרסנית
ראש ממשלת ישראל, העומד בראש המערכת, מצא את עצמו במעמד של נוכח-נפקד. מתחת לאפו התנהלה חקירה רגישה מאוד, בענייניו של האיש הכי קרוב אליו, המחזיק בעניינים הכי רגישים, ואף אחד לא הודיע לביבי. ראש הממשלה הרוויח ביושר את המעמד הזה. אז עד שהוא, או היא, ידיחו גם את היועמ"ש ואת אנשי צוותו, בואו ננסה לעכל את העובדה הבלתי נתפסת הזו. מה היא אומרת על נתניהו ועל האמון שרוחשים לו בכירי מקורביו ואנשי אמונו? היא אומרת דבר פשוט אחד.
אף אחד שם לא סומך על נתניהו. חד וחלק. עובדה קיימת. קוראי הטור הזה מכירים מקרוב את המתרחש בלשכה, את מאזן הכוחות האמיתי, את מקור הסמכות מטיל האימה שמושך בחוטיו של תיאטרון בובות הסמרטוטים הזה. והנה הזדמן לנו אירוע נדיר, שמוכיח כל מה שנכתב כאן כל השנים. אירוע שמעמיד עירום ועריה את כשירותו של נתניהו לנהל מערכות. אירוע שאין בינו לבין רכילות קשר כלשהו. אירוע שקשור קשר ישיר ומדאיג לביטחון המדינה. כן, עד כדי כך.
בפרק הראשון שלו מגיעים שלושה אנשים ראויים, אחד מהם אלוף בצה"ל, ומחליטים "לשמור" על הבוס שלהם ולא לעדכן אותו במעללי ראש הסגל. הם חוסכים ממנו את העדכון הנפיץ הזה ומדלגים מעליו בדרך ליועץ המשפטי לממשלה. למה הם החליטו מה שהחליטו? כי הם ידעו שאם יגלו לו, יעמידו אותו בברירה בלתי אפשרית. הרי נתן אשל, בינינו, היה "ראש הסגל" של נתניהו, אבל לא בנימין אלא שרה. מקור כוחו נבע ממנה. חובת נאמנותו הייתה כלפיה.
פגיעה בו משולה לפגיעה בה. ולכן, אם ביבי יעשה מעשה שיגרום להדחת אשל, יהיה לו עסק איתה, שם בבית. מי שמכיר את העניינים מקרוב יודע שמהעסקים האלה נתניהו פוחד מאוד. אין דבר שמפחיד אותו יותר. אפילו לא איווט. מצד שני, אם נתניהו יעדיף שלום בית ולא ידווח לרשויות על החשדות נגד אשל, יהיה עבריין. אז בכיריו של נתניהו העדיפו לשכב על רימון היד הזה בעצמם. כך עשו. הם גם קיבלו ייעוץ משפטי צמוד שהורה להם כך לעשות. ואחר כך באו היועמ"ש ואנשיו. גם הם לא עדכנו את נתניהו. כנראה שגם הם יודעים דבר או שניים על הנעשה שם.
ואחרי כל זה, במקום להודות לבני החבורה האמיצה הזו, נתניהו מדיח אותם, משפיל אותם, מבצע בהם זובור פומבי אכזרי. "שיחת הנזיפה" שערך נתניהו לכאורה לבכיריו הודלפה מיד לכל ערוצי הטלוויזיה בפריים טיים. אגב, לא הייתה שיחה כזאת באמת. הוא לא אסף את בכיריו ונזף בהם. הוא אמר לכל אחד מהם בנפרד ובמועדים שונים במהלך הימים האחרונים מה שאמר.
אבל היה דחוף לדובר שלו, לירן דן (סוף סוף הצלחת, לירן, שנים של כרכורים וחנופה סביב המשרה הזו, עכשיו היא שלך,
שהרי זה מעשה שלא ייעשה, לשבח את המודח החשוד במעשים חמורים, להשפיל ולהדיח את חושפי הפרשה. אז למה הם עשו את זה? הסיבה פשוטה לגמרי. כדי שזה ישודר. כדי שצופי, ובעיקר צופות הטלוויזיה, במיוחד ברחוב בלפור בירושלים, יראו שביבי פעל, שביבי נקם, שביצע את המוטל עליו וגבה מחיר מאלה שגירשו את נתן מהלשכה.
כי לגרש אותו, זה כמו לגרש אותה. לפעמים אני שואל את עצמי עד מתי אפשר להיות נביא הזעם של הקרקס הזה. טוב לא יוצא לי מזה. להפך. אבל אז מגיעה המציאות ומעמידה את הדמיון בעליבותו. זה מפחיד, מזעזע, מדיר שינה. אגב, לא רק מעיני. כל מי שהיה שם, ומדובר בעשרות רבות של אנשים, בכל התפקידים, בכל הזמנים ובכל המצבים, אומר בדיוק את אותם דברים. אין שר בכיר שלא יודע את האמת. כולם יודעים, ושותקים. נשארנו רק אנחנו, קומץ הולך וקטן של עיתונאים, חלקם נרדפים, שצריך להמשיך.
בשבועיים האחרונים שוגרו כמה מחבריו של אשל ומזדנביו של נתניהו בתקשורת לקושש רחמים על מה שנעשה לנתן שלנו. על משפחתו, ילדיו, נכדיו, סבלו. סיפרו שלא יצא ממיטתו ימים ארוכים. שלקה בלבו. חששו לבריאותו. מה שלא סיפרו לכם, זה על מעלליו של האיש בשנים האחרונות. על כמויות הנזק שגרם. השריפות שהבעיר. האנשים שבהם פגע. הגבולות שחצה ברגל גסה. אפשר למלא בסיפורים הללו ספרים עבי כרס. כדי לא לפגוע באנשים נוספים, אסתפק בדוגמאות הקשורות רק לעצמי.
אשל הוא זה שהיה מעדכן כל בכיר חדש בלשכה, כל יועץ תקשורת שזה מקרוב בא, ש"איתו אנחנו לא מדברים". איתו זה איתי. אגב, אני לא לגמרי בטוח שתקשורת ראש הממשלה רשאית לבחור לעצמה עם אילו עיתונאים לדבר ואת מי להחרים. אבל מצוותה של הגברת נתניהו גוברת. כמו תמיד.
אשל היה זה שניסה לסגור ערוצי טלוויזיה, בכוחנות גרזנית עיקשת, כדי לפגוע בעיתונאים (רביב דרוקר ואני). אגב , מישהו חשב פעם מדוע נושא אשל בתואר "ראש הסגל"? ומדוע חוץ ממנו יש גם מנהל לשכה (גיל שפר)? מדובר בשני תפקידים זהים. את "ראש הסגל" המציא אהוד אולמרט, כשרצה לשדרג את מעמד הרל"ש ולייצר ארומת בית לבן בלשכה. ד"ר יורם טורבוביץ היה ראש הסגל ומנהל הלשכה.
והנה, בלשכת נתניהו, יש מנהל לשכה מוכשר למדי, איש מנוסה ובקי ברזי הפוליטיקה, שיודע גם לערבב כשצריך ונהנה מאמון מלא של ראש הממשלה (ורעייתו). אז למה אנחנו צריכים שם גם את נתן? כי הוא בכלל לא עובד אצל ראש הממשלה. הוא עמדת התצפית הקדמית על מה שמתרחש אצל ראש הממשלה. הוא הסיירת של הכוח העיקרי, שבכלל יושב בבית ראש הממשלה. ולכן אנחנו נפרדים ממנו עכשיו בדמעות ומוציאים להורג את כל אלה שהעזו לפגוע בו. כי כולנו בעצם עובדים אצלה.
ולמה כל זה חשוב? כי זה מקרין הקרנה ישירה וקטלנית על המתרחש בלשכה, על סביבת העבודה של ראש הממשלה ועל תהליך קבלת ההחלטות שלו. אין שבוע שבו לא נתפס נתניהו בזיגזוג, בחוסר יכולת להעביר החלטה פשוטה בתהליך פשוט, או בסתם כשל התנהלותי חמור. קחו לדוגמה את חוק טל. הרי רק לפני מספר שבועות הוא ישב בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת והצהיר שחוק טל יוארך בחמש שנים, כי אין פטנט אחר.
אחרי כמה ימים נכנע להפצרותיו של אהוד ברק והחליט שחוק טל יוארך רק בשנה. ואחר כך החליט בכלל לא להחליט ולהעביר את זה לכנסת. ואחר כך חזר לשנה. ואחר כך הבין שאין לו רוב בכנסת והרים טלפון לסגן השר יעקב ליצמן, ואמר לו ש"זה נגמר. צריך למצוא תחליף לחוק טל". זה קרה בסך הכל לפני שבוע. ואז בא בג"ץ, ועכשיו הוא מבולבל לגמרי.
תגידו, אתם רוצים שזה יהיה גם תהליך קבלת ההחלטות בעניין האיראני, למשל? מי שבקי במה שמתרחש מאחורי הקלעים של העניין הזה, נחרד. הנשיא שמעון פרס, למשל. כל ראשי זרועות הביטחון, למשל. איך יכול להיות שכל ראשי הזרועות שהיו שם, עד לא מזמן, ואני מדבר על כו-לם, אומרים שהם מתקשים להירדם בלילה בגלל מה שמתרחש שם.
לא רק גבי אשכנזי ומאיר דגן. גם יובל דיסקין. וגם רבים נוספים. התקפה על מתקני הגרעין באיראן (אין לי דעה סדורה אם צריך לתקוף או לא. בשביל זה יש דרג מדיני) היא מעשה מרכבה אדיר, היא תהליך מורכב, רגיש, נפיץ ועצום של הכנות, של יכולת לתכנן, להחליט, לשמור בסוד, להתאמן, לייצר קואליציות, לשגר שליחים, ובסוף התהליך הזה צריך גם לזקק את הנתונים ואת הסיכונים ואת הסיכויים, לדומם את כל המנועים ורעשי הרקע, להתייחד עם החשיבות התנ"כית של המהלך ולקבל החלטה. עם מי יעשה בנימין נתניהו את כל זה? אין לידו היום כמעט אנשי אמון.
למעט רון דרמר, היועץ המדיני חסר הניסיון, וגיל שפר, מנהל הלשכה, נתניהו הוא איש בודד, רדוף, נתון ללחצים ולשכנועים, ובעיקר לפחדים. אין לו סביבה תומכת, יש לו סביבה מלחיצה, הרסנית, משתקת.
מי שראה אותו במופע האימה של הגערה הפומבית והביזארית במזכיר הממשלה האומלל צבי האוזר, הבין בדיוק מה עובר עליו. ראש הממשלה מצונן (תופעה קבועה. במצבי לחץ נתניהו תופס מיד שפעת קלה), נרגן, חסר סבלנות, שפת הגוף שלו משדרת מצוקה, הצופה שמכיר אותו יכול רק לחמול עליו ולהתפלל עלינו. אפילו המזכיר הצבאי, איש חיל האוויר יוחנן לוקר, כבר לא רלוונטי. גם הוא פגע בקדוש אשל. אגב, לא רק דוברים ויועצים נפלטים בהמוניהם מלשכת ראש הממשלה נתניהו. גם מזכירים צבאיים לא מלקקים שם דבש.
מישהו זוכר את האלוף מאיר כליפי, המזכ"ץ הקודם, והרפתקאותיו מסמרות השיער בלשכה? כליפי נמלט אף הוא משם, לא לפני שהודבק לו התואר "שקרן" בעקבות מאורעות הטיסה "החשאית" למוסקבה ומסכת השקרים שפוזרו אחריה. ואחרי כל זה, אלה האנשים שאמורים לנצח על תזמורת חיינו באחד העידנים הקריטיים ביותר לעתיד העם היהודי.
לקינוח, אפשר להוסיף את אהוד ברק, תאומו של נתניהו, שלשכותיו מתפרקות אף הן בכל רגע נתון, שהצליח להקדיח אפילו את מינוי הרמטכ"ל ולסבך מטכ"ל שלם ומערכת ביטחון גדולה בפרשות בלתי נגמרות שאף אחד לא יודע איפה התחילו ולמה זה מגיע לנו. אגב, אם תשאלו בשקט את ברק מה הוא מעדיף, להיפטר מהגרעין האיראני או מגבי אשכנזי, אני מהמר על האופציה השנייה.
מי שאמורים לבצע את המלאכה מוכנים, מאומנים ומצוידים. השאלה היא אם ישראל מוכנה למהלך כזה נפשית, אם אזרחיה מוגנים מפני מהלך כזה פיזית, האם המדינה מחוסנת ממהלך כזה מדינית, וכמובן האם המהלך הזה יספק את הסחורה המצופה ממנו ולא יחולל נזק כבד פי כמה.
לשאלות הראשונות התשובה שלילית. על השאלה האחרונה אין תשובה מוסמכת. כל השאלות הללו נדונות עכשיו ויידונו גם ב-5 במרס , בוושינגטון, בפגישה שההגדרה "מכריעה" קטנה עליה בכמה מספרים בין ברק אובמה לבנימין נתניהו. בורסת ההימורים, בינתיים, חצויה לשניים. מצד אחד, אלה שחוששים שזה הולך לקרות. הם בעיקר אנשי ביטחון לשעבר. הם שומעים על ההכנות, הקולות והמראות הם סבורים שזה אמיתי. מולם, המחנה הנגדי, של אלה ש"מכירים את נתניהו", ואלה ש"מכירים גם את ברק".
הם אומרים שאין מצב בעולם שיהיה לביבי האומץ הנדרש לקבל החלטה כזאת. האיש שהשתפן להעלות את המע"מ על פירות וירקות יסתכן בהבערת המזרח התיכון כולו, מיטוט הכלכלה הישראלית, הריגת מאות אזרחים ואובדן סופי של בעלות הברית באירופה ובאמריקה?
ולמי שטוען שברק דוחף אותו לשם, עונים העונים שעל פי אהוד אולמרט, היה קשה מאוד לדחוף את ברק עצמו למעשים פשוטים בהרבה, וברק בסך הכל עושה סיבוב מתוחכם, אופייני ומבריק על הפטיש שיש לביבי מהגרעין האיראני. מבולבלים? גם אנחנו, וגם שאר העולם.
אף על פי שאנחנו חיים במקום מסובך, מסוכסך ורותח אקשן, צריך להודות ש-2012 מסתמנת כשנה עמוסה גם במושגים ישראליים. על העניין האיראני דיברנו. חוץ ממנו, קפץ עכשיו חוק טל המבוטל. חוץ ממנו, יש פריימריז בקדימה. כנראה גם בחירות עלולות/עשויות לתבל את השנה הזו לקראת סופה. כל התוכניות הללו הן בסיס לשינויים לא צפויים, כמיטב המסורת שלנו. נתחיל בחוק טל.
האם יש למישהו מושג איך אפשר להיחלץ מהמבוי הסתום הזה? איך אפשר לחוקק חוק שיגייס את החרדים וישאיר אותם בישיבות ולא יחרוג ממתווה בג"ץ ויזכה לרוב בכנסת, בעת ובעונה אחת? איפה נתן אשל כשצריך אותו. ומה יעשה נתניהו? יחליט, סוף סוף, לעשות משהו אזרחי ראוי, להפוך למנהיג שמותיר אחריו חותם אמיתי ולשים קץ לעיוות המולד, ההולך ומחריף לנגד עינינו, שחותר תחת יסוד קיומנו כמדינה וחברה? מסופקני.
פתרון לסוגיה הזו אמור להיות מסובך במיוחד. מי שאומר שצריך להכריח את החרדים להתגייס בדיוק כפי שמכריחים גברים סרבנים לתת גט לנשותיהם העגונות, שוכח את המקרה של יחיא בן-אברהם, יהודי שומר מצוות שסירב לתת גט לאשתו במצוות בית הדין הרבני, וישב בכלא 33 שנים תמימות עד יום מותו. הליכה אל הקצה בסוגיית הגיוס עלולה להפוך את הסיפור למלחמת דת עקרונית שממנה אף צד לא ייצא מנצח. ומצד שני, זו ההזדמנות האחרונה להסדיר את הבעיה ולתקן את הנכות המובנית הזו, בטרם יהיה מאוחר מדי.
אסור לרוב החילוני למצמץ הפעם. לא תהיה לנו עוד פעם. לצורך המשימה הזו, פלוס שינוי שיטת הממשל, צריך לצפות לאיחוד כל הכוחות הציוניים והשפויים במפה הפוליטית. זה חשוב יותר ממלחמה ושלום, מהפלסטינים ומהסורים גם יחד. השאלה היא אם במפה הפוליטית שלנו, עמוסת התככים ומאבקי האגו, יש אנשים שמסוגלים להתעלות על עצמם.
אפרופו תככים פוליטיים. להלן שתי ספקולציות פוליטיות חמות, שמסתובבות בשטח ומקננות להן, בינתיים, הרחק מעין הציבור. הראשונה עוסקת באריה דרעי. הוא קיבל לאחרונה הצעה מגורם חרדי להתמודד על ראשות עיריית ירושלים בבחירות המוניציפליות הקרובות. על פי ההצעה, דרעי יקבל את תמיכת החרדים כולם, ללא פיצולים, ויכבוש את העיר בסערה. בנוסף, יזכה למושב של משקיף בקבינט. תסמכו על יעקב נאמן שימצא דרך חוקית להכשיר את זה.
מדובר במהלך הגיוני בסופו של דבר, ראש עיריית ירושלים הוא אחד האנשים החשובים שאוחז באחד התפקידים הרגישים בישראל, אין סיבה שלא יישב בקבינט. בתמורה, יקפיא דרעי את תוכניותיו להקים מפלגה עצמאית, יניח לאלי ישי את ש"ס לעוד קדנציה, ויכבוש מחדש את מקומו בציבוריות הישראלית דרך ירושלים והקבינט. אפילו החרדים האשכנזים אמורים להרוויח מהמהלך, כי הם חוששים שדרעי יקלף מהם מנדט עם מפלגה חדשה, והם לא ממש ישמחו לוותר על מנדט.
הספקולציה השנייה עוסקת בקדימה. מרוץ הפריימריז שם מרתק, יצרי ופתוח. מופז הוא המוביל, האיש עם המומנטום, הקבוצה שסביבו מלוכדת וחדורת רוח קרב והוא נראה כסוס המנצח. לבני היא האנדרדוג, הנסיכה על הסוס הלבן שמנושלת כעת מממלכתה.
כניסתו של עמרי שרון הפיחה רוח חיים בקמפיין שלה אבל לא הרימה את סיכוייה בבורסת ההימורים באופן משמעותי. ניצחון של מופז ירחיק את לבני, ואולי כמה מהח"כים שלה, מהמפלגה. במקרה כזה, אין לפסול על הסף חבירה ליאיר לפיד, כדי לייסד קדימה חדשה (אף שלפיד מכחיש בתוקף).
ואם לבני תנצח? במקרה כזה, תחזיקו חזק, יש כאלה שמדברים על פרישה של אנשים כמו אבי דיכטר, או מאיר שטרית, ביחד או לחוד, עם נוספים או בלעדיהם, וחבירה לאהוד ברק. דיכטר וברק מקורבים שנות דור, שטרית היה חלק ממהלך לפיצול קדימה ערב הפריימריז, אף אחד מהם לא חשוד באהבת או הערכת לבני. איחוד כוחות עם ברק עשוי/עלול להקפיץ את החבורה הזו מעל אחוז החסימה )או לקבור אותה סופית (. בנימין נתניהו, אגב, מעדיף ניצחון של לבני, ומתנהג בהתאם.
הוא מעדיף פרגמנטציה של השמאל, מאשר ריבוי אלטרנטיבות בימין. אלה הם משחקי החורף שלנו, חלק מהם יימוג וייעלם עם הגעת החמסין הראשון, בבוא האביב. ואז יחל כאן המשחק האמיתי. על עתידנו וחיינו.
אקו"ם