כשמרחמים על אכזרים

מידת הרחמים שמפגינים בתי המשפט כלפי מקרי אלימות קשים הפכה לבלתי נסבלת. חברה הנתונה לחסדי משפט מתון משלמת על כך מחיר כבד

שרי מקובר-בליקוב | 27/2/2012 11:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תקראו את הסיפור הזה ותראו אותנו. שני נערים קטינים, שתויים, ניגשו באוגוסט האחרון אל לאנס וולף, חסר בית בן 60, וביקשו ממנו סיגריה. וולף, שישב ב"כיכר החתולות" הסואנת בירושלים, סירב ואף קילל את הנערים. בתגובה הם נטלו קרש בנייה גדול, הכו אותו בראשו ונמלטו. מעוצמת המכה וולף נפל על פניו.

שעה ארוכה שכב בתוך שלולית גדולה של דם, גוסס וגווע. בצילומי מערכת האבטחה נראו אנשים רבים חולפים לידו. חלקם אף עצרו ובחנו אותו, אך אף אחד מהם לא טרח להזעיק עזרה, דבר שהיה עשוי להציל את חייו. לבסוף הוא מת.

בחקירתם במשטרה נתנו הנערים הסבר הגיוני למעשה: "האיש התחצף אלינו". בדיון שהתקיים בבית המשפט אמרה אחותו של הנאשם המרכזי: "יש לו נשמה טובה. הוא פשוט היה שתוי". גם עורכי הדין של הנערים הצטרפו לקו ההגנה הפנטסטי הזה והאשימו את האלכוהול, רק את האלכוהול, במוות האכזרי.

השבוע זיכה בית המשפט המחוזי את הנערים מאשמת הריגה והרשיע אותם רק בגרימת מוות ברשלנות. השופט רפי כרמל פירט את עוצמת הזוועה: "כפי שניתן לראות מהצילום", כתב בפסק הדין, "המכה שהונחתה לעבר המנוח הייתה מדויקת, חדה, מהירה, ללא היסוס וללא גמגום", ובכל זאת התרשם שהרוצחים לא היו מודעים למעשיהם.
שהחברה תהיה מוגנת מפניהם

ההבדל המהותי בין הריגה לגרימת מוות ברשלנות הוא תג המחיר. במקום 20 שנה בכלא על רצח מזוויע בקור רוח, הנערים צפויים עתה לעד שלוש שנות מאסר, ובניכוי שליש לשנתיים-שנתיים על נטילת חיי אדם. ומה זה נבוט על הראש אם לא הריגה או רצח?

אבל הנערים ככל הנראה לא התכוונו. באמת. הנער שאחז בקורת העץ הכבדה בסך הכל ביקש לבדוק את כוח הגרביטציה ובטעות,

סליחה, ברשלנות, הטיח אותה ופצפץ את גולגולתו של המתחצף.

הביזיון הזה מצטרף לתחושה השוררת זמן רב בציבור שבתי המשפט נוהגים בעבריינים קשים ענישה קלה מדי. גם אם מדובר בנערים רכים, אם הם פשעו, עליהם להיכנס לכלא לשנים ארוכות. שהחברים שלהם יראו וייראו; שהחברה תהיה מוגנת מפניהם; שמבוגרים יחשבו פעמיים לפני שהם מוכרים להם אלכוהול.

קודם אחריות, אחר כך חמלה

המקרה הזה מייצג יותר מכל את הגישה החומלת שנוקט בית המשפט, את החתימה שהוא נותן לעסקאות טיעון רבות מדי המקלות בחומרת העבירה והעונש - והוא גם מעיד על הנתק שחל לאחרונה בין הציבור לדייניו.

רבים מדי חשים שלצד שופטים מקצועיים וישרים מתקיימים גם עיוותי דין, סחבת ממושכת, זלזול בעובדות, בצדדים, בחוק או בשכל הישר. כמה מקרים מקוממים של ענישה מקלה שאירעו לאחרונה, במיוחד בתחומי עבירות המין ותאונות הדרכים, מחזקים את החשד שהשופטים רחמנים מדי. וכבר אמרו חכמינו: כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר על רחמנים.

קבוצות אלימות מעוללות רע בידיעה שהענישה נסבלת. חברה הנתונה לחסדי משפט מתון מאבדת את ההרתעה ומשלמת מחיר כבד. הציבור מצפה שבית המשפט יגלה קודם כל אחריות ורק אחר כך חמלה. בארצות רבות קבעו בחוק עונשי מינימום למעשי אלימות. על הכנסת לאמץ את השיטה הזו ולפעול להשבת האמון במערכת משפט חזקה, נוקשה ולא מתפשרת, העושה צדקה אבל בעיקר צדק.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שרי מקובר-בליקוב

צילום: .

עיתונאית ויוצרת, סרטה הדקומנטרי "בת מלך" עוסק בחיי נשים חרדיות. מרצה על תקשורת והעולם החרדי. נשואה ואם לארבעה

לכל הטורים של שרי מקובר-בליקוב

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים