פוליטיקת הגרעין: למה איראן נעשית קיצונית?
ההקצנה ברטוריקה ובמעשים של טהרן נובעת בעיקר מלחץ פנימי לקראת הבחירות היום. וגם: למה הרפובליקני ריק סנטורום לא טוב ליהודים?
המערב מצפה לבחירות הללו לא משום שהוא מאמין בשינוי עמוק בטהרן - המשטר וידא שזה יהיה בלתי אפשרי הפעם - אלא בגלל היכולת סוף סוף לראות את תמונת הכוחות האמיתית. זוהי מהות המצוקה בהתמודדות עם המשבר האיראני: העיוורון.
כבר שלוש שנים, לערך, יחסי הכוחות הפנימיים באיראן אינם ברורים. ואם לצטט את הילארי קלינטון, "המערב כבר איננו יודע מי שולט בטהרן". קצת קשה לפתור משבר בממדים גלובליים כשלא ברור מי הפרטנר.
ההתמודדות האמיתית היא בין המנהיג הרוחני עלי חמינאי, נאמניו של הנשיא אחמדינג'אד וגורמי כוח עצמאיים אך קריטיים - משמרות המהפכה והבסיג'. "החזית המאוחדת" היא כנראה הפלטפורמה הפוליטית הרחבה ביותר, והיא קשורה למנהיג הרוחני, אם כי נהנית מתמיכה רחבה יחסית.
חזית ההתנגדות קשורה לנאמני הנשיא, אלא שהוא, באורח מתוחכם, מריץ את אנשיו בעיקר באמצעות רשימות מקומיות שאינן מזוהות עם פלגים לאומיים מוכרים. כך קשה יותר לאנשי המנהיג הרוחני לטהר אותם מרשימת המועמדים.
הזרם המזוהה ביותר עם המנהיג הרוחני - לפחות לטענתו שלו - הוא ה"צומוד". האייתוללה של אחמדינג'אד, יזדי, נטש לאחרונה את אנשי חזית ההתנגדות והיום מזוהה דווקא עם המנהיג הרוחני. לא ברור מה זה אומר בדיוק על יחסיו עם הנשיא.
הציפייה הנרחבת היא שהנשיא יספוג מכה אנושה בבחירות האלה. זו הפעם הראשונה שמתקיימת התמודדות מאז הבחירות המזויפות של 2009. מאז, נהר של דם רע שצף בין המנהיג הרוחני ובין הנשיא אחמדינג'אד. כדי להבין מדוע, צריך לזכור מהי דמותו הפוליטית של אחמדינג'אד, מעבר לדמותו הדמונית המשתקפת כלפינו כאן בישראל.
הנשיא האיראני, באורח מפתיע אולי עבורנו, נחשב לגורם מקורי וחילוני בתוך הימין האיראני. בניגוד לקודמיו, הוא איננו איש דת. בניגוד לקודמיו, עמדותיו לגבי סוגיות חברתיות שמעיקות על הציבור האיראני היא ליברלית יחסית. אחמדינג'אד מחזיק בעמדות פתוחות יחסית לגבי שילוב נשים, ואחראי לשחרור הרסן של משמרות הצניעות בטהרן.
העמדה היסודית שהוא מציג נוטלת את המהפכה האיסלאמית ונותנת לה אופי לאומי-איראני. אמונתו ב"ייצוא המהפכה" (שם קוד לפעולות טרור ופעולות מהפכניות בחו"ל) מעולם לא הוכחה. הנשיא האיראני נמנה עם בני המעמד החדש שצמח בעקבות המהפכה - מעמד של בירוקרטים, דתיים אך לא אנשי דת, פרגמטיסטים, לאומנים יותר מדתיים.
זה לא אומר שהוא מסוכן פחות לישראל, כמובן; אבל זוהי דמותו
הניסיונות של אחמדינג'אד להפוך לגורם כוח עצמאי שאיננו תלוי במנהיג הרוחני אתגרו את המבנה הפוליטי המהפכני והובילו לתגובת-נגד אלימה. חמינאי עושה כעת מאמץ עליון להשתלט מחדש על המג'לס, עם נאמניו שלו. בהשוואה לנשיא האיראני, שנחשב לפרגמטי (בתוך איראן) ביחס לתוכנית הגרעין, חמינאי קיצוני ממנו בהרבה.
ביניהם פועלים בזהירות הברוקרים של הכוח, משמרות המהפכה. זו תהיה הערכה פשטנית להכניס אותם לאחד המחנות; הם רוקדים בכל החתונות, גוזרים קופון מכל עסקה, חשובים לכל מועמד, מעל הפוליטיקה וגם ממש בתוכה.
הבחירות האלה תרמו לגל של הקצנה באיראן. הקצנה ברטוריקה הגרעינית והקצנה בפעולות מעבר לים, גם בפגיעה בדיפלומטים ישראלים ובעיקר בניסיון ההתנקשות השערורייתי בשגריר סעודיה בארצות הברית. אחרי ההתמודדות היום, איראן צפויה להשקיט מעט את הלהבות. הפוליטיקה הפנימית תפנה את מקומה לניהול המשבר. זו התיאוריה האופטימית, כמובן.
הליגה נגד השמצה בניו יורק נקטה השבוע צעד נדיר: היא גינתה, בפעם השנייה, מועמד רפובליקני לנשיאות. הליגה הזו היא בעיקר אדם אחד, אייב פוקסמן. הוא זוכה להד נאה בקהילה היהודית בארצות הברית, והפעם, כמו בפעם הקודמת, ההד הזה כוון כלפי ריק סנטורום.
עבור ישראלים, בעיקר בימין הקיצוני, סנטורום הוא חלום; מתוך עמדותיו הדתיות הנוצריות נובעת שלילה מוחלטת של הפלסטינים וזכויותיהם הלאומיות. עבור היהודים בארצות הברית, מסתבר, החלום הזה נראה קצת כמו חלום רע.
הסגנון הפרימיטיבי הזה מאפיין את החלקים ההזויים של המפלגה הרפובליקנית, אבל האמירה של סנטורום הרחיקה לכת הרבה מעבר לאופן הדיבור. לנשיא קנדי ולסנטורום יש תכונה משותפת, כנראה אחת בלבד, שניהם קתולים.
קנדי ניסה להרגיע את אמריקה, שהוטרדה מכך שבפעם הראשונה בתולדותיה תונהג על ידי בן מיעוט דתי שקשור בכנסייה חובקת כל, שהסמכות העליונה שלה יושבת ברומא. האבות המייסדים האמריקאים היו רחוקים מאוד מקתוליות, נאמר זאת בעדינות, וקנדי נאלץ להתמודד עם המשמעות של זהותו הדתית.
הוא עשה זאת באמצעות חזרה אל היסודות של הרפובליקה והבטחה ברורה שאמריקה שלו היא כזו שבה נשיא איננו נועץ בכהן דת, שבה בתי ספר דתיים אינם מקבלים מימון מהמדינה, שפקיד מדינה איננו ממונה או נפסל בשל דתו. אמריקה שאיננה יהודית, פרוטסטנטית או קתולית, אלא רפובליקה.
נאומו של קנדי היה נאום גדול; הוא הצליח לנטרל את ההתנגדות נגדו ונחשב לאבן יסוד של התפיסה האמריקאית ביחס לדת ולמדינה. מה שרבים שוכחים הוא שבמהלכו קנדי לא התכחש למצפונו. הוא אמר ברורות שאם האינטרס הלאומי יתנגש בצו מצפונו האישי (והדתי), הוא ייאלץ להתפטר מתפקידו. זו הייתה אמירה אמיצה מאוד.
סנטורום רצה "להקיא" מהנאום משום שקנדי, לטענתו, ניסה לטאטא את האמונה מהזירה הציבורית ולהשתיק את יכולתם של "אנשי אמונה" להביע את דעתם. הוא אפילו דיבר בצורה חריפה יותר: "איזו מין מדינה זו שאומרת שרק אנשים ללא אמונה יכולים לטעון טענה בזירה הציבורית?".
כמובן שמדובר בעיוות מוחלט של דברי קנדי, שממש, אבל ממש, לא הביע התנגדות לכך שאנשים מאמינים יגיעו לזירה הציבורית. הוא ראה בעצמו אדם מאמין, קתולי, עניין שסנטורום כמובן פוסל, כי קנדי היה ליברל והוא שמרן אדוק.
"הגאונות של האבות המייסדים", כתב פוקסמן לסנטורום, "היא שהם מצאו דרך להגן על האומה החדשה מפני רדיפות דתיות שהביאו לדתות-מדינה ומלחמות דת באירופה". התפיסות שהציג סנטורום, אומרת הליגה, "מטרידות באורח עמוק ומראות אי הבנה יסודית של התיקון הראשון לחוקה".
הטרדה העמוקה של פוקסמן וחבריו מוצדקת מאוד; סנטורום רוצה להיות נשיא קתולי שמביא את אמונתו למקום העבודה. היום הוא חבר של ישראל ושל יהודים. מחר בבוקר אולי יגלה מחדש את העמדות הקתוליות המסורתיות כלפי היהדות.
השד של בדלנות דתית-פוליטית כבר השמיד אומות גדולות ואגב כך חיסל יהודים למכביר. אי אפשר לא להשתמש במכתם חב"די: סנטורום לא טוב ליהודים.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם