חצי הכוס השלמה
לוח פו הדוב שתלוי בחדרי לא משקר: בעוד עשרה ימים אני מתחתן. לא מזמן הבנתי שברור לי יותר מתמיד שזה הכי "זה" שזה יכול להיות
מדובר בלוח שנה די מכוער, עם ציורים של פו הדוב וחבריו מהיער. הסיבה היחידה שרכשתי אותו היא משום שמדובר בלוח שנה עם משבצות תאריכים גדולות במיוחד, שבהן אני יכול לרשום את תוכניותי לאותו יום. בתוך המשבצת של 12 במרס ישנו ציור של שני לבבות וכיתוב פשוט: "חתונה".
מי שאחראי לשני הלבבות האלה פלוס הכיתוב היא רוני, בת זוגי - שכבר לפני שלושה חודשים לקחה יוזמה ועט ורשמה לי את זה בלוח השנה. אז, כשהיא כתבה את זה, זה נראה לי כמו עניין רחוק, סוג של מדע בדיוני. אבל עכשיו זה בולט וחד משמעי מתמיד: בעוד עשרה ימים, בסביבות 8:30 בערב, אהיה נשוי. כך אומר לוח השנה של פו הדוב. ומה יותר מוחלט וסופי מלוח שנה של פו הדוב?
ניקח למשל את מה שהולך לי בראש מאז שסידורי החתונה העלו הילוך. מאז, השאלה החוזרת ונשאלת בראשי היא אחת: האם זה זה? כלומר, האם זה הדבר האמיתי? ומתוך אותה שאלה עולות וצצות עוד ועוד שאלות חורגות: האם זהו באמת הזמן לעצור, להתמסד, להתברגן, להשתקע?
ימים ולילות של שאלות, וכל מה שקורה בינתיים במסגרת הזוגית שלי ושל אשתי לעתיד, נבחן תחת השאלה הזו. ופתאום הטלפון מצלצל. על הקו אני מוצא את אמא שלי. היא הגיעה ארצה אתמול בצהריים היישר מביתה שבלוס אנג'לס. לא ראיתי אותה כבר שמונה חודשים. געגועים טרנס אטלנטיים והתרגשות בקולה.
זו הפעם הראשונה שהיא זוכה להתהדר בטייטל "אם החתן", ונדמה שהיא לוקחת את התפקיד ברצינות. היא כבר בחרה שמלה לפני חודש וקצת, ואפילו שלחה לי תמונה באייפון. אני לא אחד שיש לו חוש אופנתי, אני בסך הכל ילד שחושב שאמא שלו יפה בכל צורה ובכל פיסת טקסטיל.
בימים הקרובים
כשכל כך הרבה אנשים שאתה מכיר מתחילים לטפטף ארצה מחו"ל, וכל זה בכמה ימים בודדים, אתה יודע בוודאות שאו שאתה מתחתן או שאתה מת.
אמא שואלת אותי מתי אני ורוני מגיעים היום לארוחה המשפחתית איתה ועם בעלה גיל. הסיבה
לכך שהיא שואלת את זה, היא מסבירה, היא כי היא מתחילה להרגיש את הג'ט-לג והיא חוששת שלא תצליח להישאר ערה עד מאוחר. נהיה אצלך בשבע, אני אומר.
לפני כמה ימים נפגשתי עם חברי הקרובים למין מסיבת רווקים מאולתרת. מתברר שרוב חברי חושבים שתהליך הביות והאילוף שלי החל כשפגשתי את רוני, אך למעשה הוא החל הרבה יותר מוקדם.
רוני, בואו נאמר ככה, היא נוסעת ראשית ברכבת ההתברגנות הפרטית שלי, שהחלה כבר לפני שלוש שנים בערך - כשנחתתי בלוס אנג'לס לצורכי גמילה. שם הבנתי לראשונה שהמילה החשובה ביותר בקיום האנושי היא "התפשרות"; היכולת לזהות על מה כן להתפשר ועל מה לא היא אולי הדבר החשוב ביותר שאדם יכול לבקש לעצמו.
עד שלא הבנתי את זה לא יכולתי לנהל זוגיות רצינית. נכון שכבר יצא לי להיות מאורס בעבר ואף כמעט להתחתן, אבל זה היה לפני הרבה שנים, כשהייתי צעיר מדי, ובתי המרקחת היו פתוחים מדי, והשפיות שלי הייתה רכה מדי, ולא הייתה לי שום יכולת להיות בן זוג כמו שבן זוג אמיתי צריך להיות.
עד רוני בעצם ניהלתי מערכות יחסים עם עצמי בלבד, שלא כללו שום התפשרות או ויתור לטובת הצד השני. באותן תקופות הדבר היחיד שבאמת רציתי היה לחבר את המפעלים של חברת התרופות "נוברטיס" למוביל הארצי. אבל שום דבר לא התחבר לשום דבר באותן תקופות, רק התפרק. עד שהגיע הטוטאל-לוס הגדול, ההתפרקות ששלחה אותי לברך את ברכת הגומל והנגמל בגולה.
בעצם, תהליך הביות שהחל בלוס אנג'לס בלילות שטופי זיעה, רעידות ובחילות, נגמר כעת בידיעה הגמורה שאני לא יכול לחיות בלי רוני שלי. ושאני מוכרח להתחתן איתה. אין ברירה אחרת.
חשוב לי להבהיר כאן ועכשיו שאני מוכן להתפשר על הרבה דברים: אני מוכן לכופף עקרונות וערכים, אני מוכן להעלים עין - ואצלי במשפחה העלמת עין זה סוג של מנהג - מדברים שרוב האנשים לא היו מעלימים מהם עין; אבל אני לא מוכן להתפשר על חתונה עם מישהי שאני לא מאמין בלב שלם שהיא הדבר האמיתי ושבלעדיה אני אבוד.
אבל ממש לא מזמן, באחד מהימים העצבניים שלנו שכללו שרשרת ריבים מכל סוג וזן, הבטתי בה, דווקא באמצע כל הטירוף הזה, ושאלתי את עצמי "האם זה זה?". והיה לי ברור יותר מתמיד שזה הכי "זה" שזה יכול להיות.
השעון בתחתית מסך המחשב מסמן שעלי לצאת לכיוון ארוחת הערב עם אמי ובעלה. אני מתקשר אל תחנת המוניות, מזמין מונית ומבשר לרוני שהגיע הזמן לצאת. היא לובשת מעיל, נועלת נעליים, מעירה שכדאי שבדרך נקנה פרחים - לא יפה לבוא בידיים ריקות - ונעה לכיוון הדלת.
בזמן שאני צועד אל עבר אותה הדלת אני נזכר שהיום יום הולדתו של המוזיקאי היהודי הגדול ביותר במוזיקה המודרנית: לו ריד. וכן, אני חושב שהוא יותר גדול מבוב צימרמן דילן. בכל שיריו לא הצליח דילן להתקרב לרומנטיות של "Pale Blue Eyes", לאדג'יות של "Caroline Says II", לאותנטיות של "Im Waiting For The Man", לאגרסיביות הסמויה והלא סמויה של "Wild Side Walk On The", ולנצחיות של "Perfect Day".
האמת היא ש"Perfect Day" הוא שיר החופה שרציתי שיתנגן בחתונתי, אבל משום שמיליארד איש כבר בחרו בו לפני והפכו אותו לפסקול החתונה שלהם, החלטתי לוותר וללכת על משהו אחר. ניק קייב, כנראה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם