חופשת לידה
או: אני יודע מה עשיתי בחורף האחרון
(נלסון מנדלה)
לא יודע אם כל בית צריך מרפסת, אבל אין לי ספק שכל כותב בעיתון צריך חופשה. אחד הדברים הכי ברוכים לכותב בעיתון שלוקח חופשה הוא שהוא לא צריך לקרוא עיתונים! כמנוי של שני העיתונים, במשך חודש השארתי אותם מתביישים ומתפלשים בדשא, בתוך הניילונים שלהם, שהם אמצעי מניעה נגד זיהום תקשורתי.
פה ושם פתחתי את הניילון של "הארץ", העיתון שארוז הכי טוב בארץ, רק משום שהכלבים של השכנים שלי מוכנים לאכול שאריות מזון רק אם אני שם להם אותן על ה"דה מרקר".
כמה ימים לפני שאין ברירה וצריך לשוב לעבודה, אני חובש כיפת ברזל קטנה, פותח את העיתונים ורואה, כאילו שלא ידעתי, ששום דבר לא השתנה או עודכן מאז שהחרמתי אותם.
לראש הממשלה אין שום רעיון לשלום מלבד נפנוף של מסמכים מהשואה, האיום האיראני עדיין קיים, ועדיין מדובר על שנתיים עד שהם יגיעו לנשק אטומי פעיל, גם הכיבוש נמשך ונמרח, שוב הסלמה בדרום, ובינתיים, על הדרך, איזה סיפור על משתתפי "האח הגדול" שמתלוננים שהם קיבלו כדורי הרגעה בבית הכלא שלהם. אני לא רוצה לחשוב אפילו איך הם התנהגו לפני שהרגיעו אותם, ואם הם כבר נכנסו לתוכנית האלימה הזאת, שיבלעו וישתקו.
החדשות הטובות היחידות היו שמדינת ישראל היא במקום הראשון בעולם במתן רישיונות לאחזקת קנביס, וכל מי שמבקש רישיון לעשב הזה יודע היטב, שלא די לו לומר שזה עושה לו טוב ומרגיע אותו, הוא גם צריך להמציא איזו מחלה.
מקרה החופש הוא מקרה דומה, אתה צריך להמציא משהו כדי לקבל אותו, ובמקרה שלי המשהו הזה הוא בתי בת השש עשרה, נטאשה, שחיה רחוק ממני, ובכל פעם כשהיא באה, מלבד התענוג הצרוף של חברתה, כל מעבידי יודעים שאני לא מבקש הרבה הטבות, אבל לא אוותר על חופשת נטאשה.
בכל פעם כשהילדה הרחוקה הזאת מגיעה אלי, היא נולדת מחדש, ואני בהחלט חושב שגם לגברים מגיעה חופשת לידה. אולי אנחנו לא מקבלים צירים ודיכאון אחרי זה, אבל תנו לנו קצת זמן להתרגל ולגונן על היצור הרך שאנחנו הבאנו לעולם הלא-משהו הזה, ובדרך כלל כשאנחנו קונים טי שירט, אנחנו חושבים על זה לפני זה הרבה יותר.
הורים לילדים קטנים משתמשים בזה הרבה, בעיקר כשהם מגיעים לאיזה מקום ונמאס להם מהמארחים, ואז הם שולפים: אני הייתי נשאר בכיף, אבל הילד גמור. . .
עד איזה גיל אפשר להשתמש בחילוץ הזה? אני שואל את עצמי, הרי די בקרוב הילדה הזאת תכיר איזה ראפר היספני עוכר ישראל או תתחיל לקלוט כמה אבא שלה טמבל ואפרורי ליד האופציות האחרות, ככה שצריך לנצל כל רגע של הילדה שהיא עדיין ילדה-של-אבא-שלה.
אז מה אתה עושה איתה? שואלים כל אלה שאני נעלם להם. כלום, אני אומר, ומתי אתם בפעם האחרונה לא עשיתם כלום? הם מגרדים בראשם ולא נזכרים באירוע כזה. אחד מהם אמר לי שפעם אחת הוא דפק כלום אחרי שהוא קיבל אירוע מוחי, אבל הוא ממש לא רוצה לדבר על זה.
כלום זה לקום בבוקר כמה שיותר מאוחר, ליישר קו עם הג'ט-לג של הילדה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בשביל לא לעשות כלום איתך. אם יש משהו שההורים צריכים לדעת, וזה קורה לעתים מאוד רחוקות, לצערי, זה מה הילדים שלהם הכי אוהבים לעשות, ובמקרה של
עכשיו, כשאתה יודע את זה, קח אותה לקומפלקס בתי הקולנוע "מקס גלובוס" ברחוב רחוב גיבורי ישראל (מעניין למי הם התכוונו) בנתניה, שם בבניין אחד יש כמה אולמי קולנוע ידידותיים, שבהם אתה יכול לגרוס פופקורן כאילו אין הסלמה ואיראן היא רק מעצמת קולנוע איכותי - ולראות איזה סרט טוב, ואחר כך אתה יורד למטה, ומי מחכה לך מתחת ל"מקס גלובוס" אם לא "מקס ברנר" עצמו, שם נרעיל את עצמנו במנת יתר של שוקולד, שתעשה אותנו הייפרים, ואז נוכל לחזור הביתה ולראות את כל העונה של "סאות'פארק", שכבר ראינו אותה וכעת אנחנו יכולים לדקלם את כל הדיאולוגים, שלא יתאפשרו בשום ערוץ ישראלי שמתיימר לנפק סאטירה נשכנית ומטרידה.
כשהילדה שלי הייתה פה בקיץ ראינו את "נאום המלך", ובביקור שלה עכשיו ראינו את "אשת הברזל". אם תחשבו על זה: נטאשה לומדת את ההיסטוריה של בריטניה בנתניה, ואם זה לא כלום, אז אני לא יודע מה זה כלום.
בין שני סרטי ההיסטוריה, גם הייתה אתנחתה קומית כשהגענו לפרמיירה של הסרט המריר-צחיק של בן דודי אסי, ונטאשה שאלה אותי אם גם "דוקטור פומרנץ" קשור לעבר הבריטי, ואמרתי לה שלא, אבל גם מקס ברנר הוא לא ממש בריטי.
וכמו שאמר לי ליאור החתן הטרי (מזל טוב, ילד), אחרי שהתלבטנו אם כדאי לנטאשה שגם ככה עוברת את הסוויט סיקסטין הזה (שאין בו שום דבר מתוק, ולכן ההתמכרות הזאת לשוקולד) לראות סרט על התאבדויות: "זה יחסן אותה. ילדה שראתה את הסרט הזה יכולה כבר לראות את הכל".
בצער לא רב וביגון לא קודר, כמו שכתב חנוך לוין, הטור שלי חוזר. אבל זה לא קל, גם אחרי חופשת לידה יש להתאושש לאט ולהיזהר. ואני בהחלט שוקל לבקש מנטאשה לבוא לבקר יותר. הרבה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם