נתניהו דוהר על הסוס
האיראני לעבר הבחירות
לנתניהו יש פוטנציאל לרוב בקבינט לתקיפה באיראן, אבל אסור להוריד מהשולחן את האפשרות שמדובר במדיניות ה"תחזיקו אותי"
יש הרואים בברק את הבובן של נתניהו. בובן הוא זה שמפעיל את הבובות בתאטרון בובות. יש אחרים, שחושבים שברק הוא לא הבובן, אלא הבובנאי, זה שלא רק מפעיל את הבובה, אלא גם בנה, יצר ותכנן אותה.
כך או אחרת, בסוף זה מגיע לשולחן של ביבי. ראש ממשלה שירצה לתקוף באיראן, יתקוף באיראן. לנתניהו יש כבר היום פוטנציאל של רוב בקבינט המדיני-ביטחוני. 6-8 לטובתו. בשמינייה יש עדיין תיקו (ליברמן, כנראה בעד תקיפה). מערכת הביטחון עדיין מהססת. ההערכה היא כי הרמטכ"ל עדיין מתנגד, כמו ראש המוסד וראש אמ"ן, אבל לא בעוצמה ובלהט שהתנגדו קודמיהם.
צריך להגיד ביושר, וגם בצניעות מסוימת: לפרשנים ומשקיפים אין הכלים לבחון את ההחלטה העתידית הזו בזמן אמת. רק חלק קטן מהמידע הגלום בשיקולים ובשקלולים של ההחלטה ותוצאותיה זמין בפנינו. זה עדיין הרבה יותר ממה שיודע הציבור הרחב, אבל זה עדיין מעט מכפי שנדרש כדי לגבש דעה מוצקה בנושא הגורלי הזה.
איש אינו יודע מה בסוף יקרה במציאות. האם נבואות הזעם האפוקליפטיות, לשני הצדדים, אכן יתגשמו בשטח. האם אכן תפרוץ מלחמת גוג ומגוג שתבעיר עלינו את האזור
והאם באמת אי תקיפה באיראן השנה תוביל בהכרח להתגרענות האייתוללות ותמיט אסון אסטרטגי על ישראל? איש אינו יודע את התשובה האמיתית. מה שהופך את ההחלטה, תהיה מה שתהיה, לסוג של הימור מושכל.
זה דומה במשהו למילוי טופס טוטו. מי שמבין בכדורגל, יתלבט שעות מול המשחקים, יברור וישווה בין השחקנים והקבוצות השונות, ובסוף יהמר. מי שלא מבין, יסמן את ההימור על עיוור. בסופו של יום, סיכויי ההצלחה של שניהם שווים לגמרי.
מה שנותר לנו זה ללקט פרטים נלווים. כמו, למשל, הסיפור הבא: כשהיה ראש האופוזיציה, תחזק בנימין נתניהו "צוללת", מעין חבורת מקורבים (חלקם נמצאים שם גם היום) שנהגה להתכנס סביבו מדי פעם ולנתח את המצב הפוליטי, המדיני, הגיאו-אסטרטגי. הם היו יושבים בלשכתו של נתניהו, או ב"קינג דיוויד", או במקומות נוספים, ושותים במרץ את דבריו.
הוא היה מצטייד בלוח שעליו היה משרטט את תרחישי הזרימה, חצי המהלכים השונים ונקודות ההיפוך הארכימדיות. כמו שהוא אוהב. אחד השמות השגורים ביותר בכינוסים הללו היה שמו של אהוד ברק. בעבר, מפקדו הנערץ של ביבי בסיירת מטכ"ל, ועכשיו שר הביטחון בממשלת אולמרט (אחרי שהדיח משם את עמיר פרץ).
אני מכיר את אהוד, היה ביבי אומר, הוא איש ציני, מתוחכם וערמומי, הוא מסוגל להמציא מבצעים צבאיים, לצאת למלחמות, לעשות מהלכים מסוכנים, העיקר לייצר לעצמו לגיטימציה ולחזור להיות רלוונטי. הוא לא ויתר על חלומו להיות שוב ראש הממשלה. הנוכחים היו מהנהנים.
הנה השלמה לסיפור הזה: לפני כשנתיים ישב אחד המקורבים של יוני קורן, בעל תפקיד דומיננטי בסביבתו של ברק, עם דוברו של אהוד ברק ואיש אמונו ברק סרי. נושא השיחה היה איך אפשר לשקם בכל זאת את שר הביטחון, ששבר מדי שבוע את השיאים השליליים של חוסר הפופולריות של עצמו.
אנחנו לא מצליחים, אמר האיש לסרי, שנאנח אף הוא, ואמר, לכאורה, את הדבר הבא: אין מה לעשות, לאהוד אין תקנה פוליטית, אלא אם כן יהיה תהליך מדיני משמעותי או מבצע צבאי גדול. תהליך מדיני, השניים הסכימו, לא יכול להיות. מבצע צבאי גדול? כנראה כן.
פניתי אתמול לקבל את תגובתו של סרי: "שקר וכזב, לא היה ולא נברא", אמר , "כל מי שמדבר איתי יודע שאני מאמין גדול באהוד ויודע שהוא יהיה כאן במפה הפוליטית עוד הרבה זמן". יש הבדל בין מה שאתה אומר לעיתונאים, אמרתי לו, לבין מה שאמרת, לכאורה, בשיחה פרטית של שותפי סוד מקורבים. "שקר וכזב", התעקש סרי.
המקור שלי, כאמור אחד מאנשי הסוד של יוני קורן לשעבר, מוכן לעבור בדיקת פוליגרף. שאלתי את סרי אם גם הוא מוכן לבדיקה בגלאי שקר. אז זהו, שפוליגרף סרי לא מוכן לעבור. "לא מתכוון לשחק במשחק הזה", אמר . נו, טוב. למד כנראה את הלקח של יוני קורן, שבדיקת הפוליגרף המשטרתית שלו בפרשת הרפז חזרה עם תוצאות "לא ברורות", וכשהלך לבדיקת פוליגרף פרטית יצא דובר שקר. בלשכת שר הביטחון לא אוהבים פוליגרף.
מה אנחנו למדים מהסיפורים הללו? שיכול להיות מצב שבו התקיפה באיראן תתבצע משיקולים שאינם ענייניים. אני לא יודע אם זה יקרה, אבל יש לא מעט אנשים שסבורים שזה באוויר. שזה אפשרי.
שוב, חובה להוסיף שאין לאף אחד מאיתנו מספיק נתונים, ואיש אינו יכול לצפות ולחזות באמת את השתלשלות האירועים, אבל מערכת היחסים בין בנימין נתניהו לאהוד ברק, הסימביוזה הפסיכולוגית שמתקיימת ביניהם כבר קרוב ל-50 שנה (מאז שברק היה מפקד סיירת מטכ"ל ונתניהו מפקד צוות בסיירת), בצירוף מבנה האישיות של כל אחד מהם, עלולים לייצר מצב לא בריא.
אצל נתניהו הנושא האיראני הוא "פטיש" מובהק. כרגיל, הוא טוען שהיה הראשון שהתריע והראשון שצפה וחזה וכו', כשהאמת במציאות שונה. מי שהתריעו היו אנשי מערכת הביטחון, עוד בשנות התשעים, אפשר לשאול את עמוס גלעד, הוא עדיין מהלך בינינו.
יצחק רבין ז"ל היה מסתובב בעולם בתחילת שנות התשעים ועושה נפשות ללא לאות נגד איראן, כולל הטבעת מטבע לשון מיוחדת ("חומייניזם בלי חומייני", היה רבין אומר עשרות פעמים בכל ביקור בחו"ל, לכל מי שהסכים לשמוע). הקרדיט לנתניהו מגיע על מה שעשה בשנתיים האחרונות, כשהצליח להרוג את הנושא הפלסטיני ולהפוך את סוגיית איראן למובילה בסדר היום העולמי.
מדובר בהישג חשוב, משמעותי, אסטרטגי. בסוף, יכול להיות שכל הדיון הזה בנושא איראן, כולל הנאום של ביבי ביום רביעי בכנסת ("נאום ההכנה" לתקיפה), הם חלק ממדיניות מושכלת של "תחזיקו אותי", שנועדה להפחיד את העולם ואת אמריקה ולשסות אותם באייתוללות. אם זה הסיפור, אז המדיניות מוצלחת.
מצד שני, אנחנו לא באמת יודעים שזה הסיפור. ראשי זרועות הביטחון הקודמים, מדגן דרך דיסקין, ידלין ואשכנזי גם, משוכנעים שביבי וברק רציניים. שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אז מי צודק? אין לדעת. מה שבטוח זה, שכל עוד הסוגיה האיראנית שולטת בסדר היום, ביבי שולט.
עם ישראל מביט ימינה, מביט שמאלה, לא מזהה אלטרנטיבה לבריטון העמוק של נתניהו, ליכולתו המופלאה לשאת תמיד את הנאום חוצב הלהבות הנכון בפני הפורום הנכון, ולכן אסור להוריד מהשולחן גם את האופציה שביבי בסך הכל דוהר על הסוס הזה לעבר הבחירות שבאופק, שהוא יפציץ את איראן בדיוק כמו שהטיל מע"מ על פירות וירקות, שהוא פשוט מנגן לנו על העצבים במסורית מחודדת.
כדי שלא ניזכר במחאה החברתית, בקלקולי הלשכה, במהומות הרעיה, במבוי הסתום המדיני ובכל שאר השטויות שמתגמדות כשנשלפים המכתבים ההם מ-1944, ואושוויץ חוזרת לחיינו בסערה. מבולבלים? גם אני.
ההימור שלי: ביבי רציני. תודעת השואה והדמוניזציה האיראנית טבועים ומושרשים במערכת הגנטית שלו. הוא מאמין, באמת ובתמים, שנשלח לעולמנו כדי להושיע את עם ישראל מהפטרייה השיעית. הוא החלילן מהמלין שצועד, כשכל העם מאחוריו, ומחלל בנאומיו לעבר הצוק הבלתי נמנע. כשיגיע אליו, ימריא או יתרסק. יחד איתנו.
זה טוב? זה רע? הלוואי שידעתי. מצד אחד, לנתניהו יש רקורד בעייתי של מי שנקלע לפאניקה מהירה מאוד, שמלווה בתופעות פיזיות קשות מאוד, שנבהל מכל צל ומצטמרר מכל איום מרומז.
הביוגרפיה שלו מכילה עשרות אירועים שבהם נהג כתלמיד כיתה א' מפוחד ביום הראשון ללימודים בבית ספר מלא עבריינים, החל מהריצה ההיא לאולפן "מבט" כדי לדווח לעם ישראל על בגידותיו, מבלי שראה קלטת או נגע בעדויות כלשהן, דרך הפונץ'-בננה בהצבעה ההיא על ההתנתקות, דרך הוויתור המדהים על התמודדות על ראשות הממשלה ב-2001 (היה יכול להיות ראש ממשלה כבר אז, והיום היינו כבר אחרי השמדת הפרויקט האיראני, או אחרי השמדתנו...), וכו' וכו' וכו'.
האם זה האיש שאצלו הייתי מפקיד את המפתחות להחלטה כזו? כנראה שלא. מצד שני, לא אני קובע. עם ישראל קבע, עם ישראל קיבל, זה המצב, כולנו בסירה הזו. התוספת של אהוד ברק ליד נתניהו לא מעודדת ולא מרגיעה, להפך. ברק מתוחכם בהרבה מביבי, מסוכן בהרבה ממנו, ערמומי ומקיאווליסטי.
כן, הוא מסוגל לצאת למבצע צבאי גדול כדי לשקם את מעמדו הפוליטי. כן, זה מפחיד. ועדיין, כדי להתעודד, בואו לא נשכח: שניהם, ביבי וברק, הם ישראלים פטריוטים, מנוסים, שראו כבר כמעט הכל בחייהם. יש לידם לא מעט אנשים ראויים עם שיקול דעת וניסיון. יעלון, מרידור, שלום, ליברמן (כן, ליברמן), ואחרים. אז נתפלל ונקווה לטוב.
אז מה היה לנו בעזה השבוע? ראשית, זה עוד לא נגמר. שנית, זה עוד יחזור. שלישית, היה לא רע, בסך הכל. מה השתנה בין אוגוסט 2011, כשהייתה התרעה חמה מאוד של השב"כ על פיגוע מתגלגל (מידע מדויק) מהרצועה, דרך סיני, לאזור אילת, ושר הביטחון סירב לבצע סיכול, לבין מרס 2012, כשהתרעה דומה (אם כי פחות מדויקת) הפכה לסיכול ממוקד קטלני על ראש ועדות ההתנגדות?
הנה, זה מה שהשתנה: בצה"ל נערכה בחודשים האחרונים עבודת מטה. המסקנה שלה הייתה ברורה: כשיש מידע על פיגוע מתגלגל, מבצעים סיכול מיד. לא מחכים, לא עושים חישובים, לא מתלבטים אם כדאי "להבעיר" את השטח או לא, פועלים כמו שמדינה ריבונית שאמורה להגן על חיי תושביה צריכה לפעול.
העבודה כללה ניתוח של האירועים האחרונים, כולל חטיפתו של גלעד שליט, כולל הפיגוע באוגוסט. המסקנה הייתה שגם אם נמתין ונתמהמה, בסוף נשלם את אותו המחיר, בסוף השטח יבער, מיליון אנשים ייכנסו למקלטים, השאלה היא רק אם זה יקרה לפני הפיגוע או אחריו.
במקרה של כביש 12 היו גם פיגוע וגם "סבב" אלימות. במקרה של גלעד שליט, עוד יותר מסובך: מתברר שגם שם הייתה התרעה של השב"כ. בעקבותיה היו למערכת הביטחון שתי אופציות: לבצע פעולת קומנדו, לחטוף ארצה את אחד מאנשי החוליה שאמורה לבצע את הפיגוע כדי לחקור אותו ולפענח מה בדיוק מתוכנן, ובכך לסכל את הפיגוע בצורה כירורגית ומושכלת בלי להבעיר את הגזרה. האופציה השנייה הייתה פשוט לבצע פעולת סיכול כוחנית על החוליה, למנוע את הפיגוע ולהוריד את הדרום למקלטים.
השב"כ, בראשות יובל דיסקין, ואלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, העדיפו את האופציה הראשונה, המתונה יחסית. באופציה השנייה תמכו ראש אמ"ן עמוס ידלין (שהוכנס לעניינים באיחור) וראש אמ"ץ דאז, גדי אייזנקוט. כידוע, ההחלטה (של הרמטכ"ל חלוץ והדרג המדיני) נפלה לטובת האופציה המתונה, הזהירה.
חבר החוליה נחטף והובא ארצה. לקח זמן לארגן נוהל "חקירת צורך", זאת אומרת לקבל אישור שמדובר בפצצה מתקתקת ולהפעיל עליו אמצעי חקירה על פי חוק שב"כ. כשחבר החוליה נשבר וסיפר מה מתוכנן, היה כבר מאוחר מדי. הוא נשבר חצי שעה אחרי שגלעד שליט נחטף.
המסקנה הייתה ברורה. לא עוד חישובים ולא עוד התלבטויות. "כיפת ברזל" נותנת עכשיו מרווח נשימה והחלטה חיוניים, הדרום אמנם יורד למקלטים, ובקרוב לא רק הדרום אלא גם המרכז, אבל הסיכוי לאבידות בנפש ירד ואפשר לפעול בשיקול דעת, בנחת, ובלי מעורבות רגשית מיותרת. הרמטכ"ל, בני גנץ, הפך את עבודת המטה הזו להחלטה אסטרטגית, נבונה ואמיצה, שלו.
מעתה והלאה, קבע הרמטכ"ל, אין יותר פצצה מתקתקת בסיני. אם יש, פועלים בעזה. הרי בסיני אנו לא יכולים לפעול, בשלב הזה עוד אין גדר משמעותית, אין מודיעין בסיני, כל הדברים האלה יהיו בעתיד, צריך קצת סבלנות, אז עד שיהיו, ישראל פועלת מול עזה כשנפתח עליה איום מסיני. זה המצב הנוכחי וזו המדיניות של הרמטכ"ל. וכך, כשהגיע המידע על הפיגוע הבא (שטרם סוכל), הוחלט לסכל מיד את דרג הפיקוד העליון שלו, יו"ר ועדות ההתנגדות. כך היה.
במקביל, הצליחה "כיפת ברזל", בפרישה החדשה והיעילה שלה )בייבי אישי של סגן הרמטכ"ל יאיר נוה, שהפך למומחה בתחום( למנוע אבידות בעורף הישראלי, וכך רוסקה הנהגת ועדות ההתנגדות, והג'יהאד האיסלמי נפל למלכודת וחטף כהוגן. ישראל הבהירה שסיני, מבחינתה, הוא לא עוד "שטח הפקר", ופיגועים מסיני, מבחינתה, הם פיגועים מעזה.
מצרים הוכיחה שהיא עוד כאן (לא בטוח אם כדי להישאר), והתיווך המצרי פעל. הג'יהאד האיסלאמי, למרות ההתלהמות החיצונית, התחנן להפסקת אש. כך שבסך הכל, המשוואה טובה. האזור ממה שמכונה "דרום ראשון לציון" ועד באר שבע מרושת עכשיו בשלוש סוללות "כיפת ברזל" שנותנות הגנה סבירה שתלך ותשתפר. בקרוב תגיע סוללה רביעית לגוש דן. למה גוש דן? כי כבר עכשיו יש לג' יהאד האיסלאמי כמה יחידות של טילי פאג'ר שיכולים לנחות בתל אביב. בקרוב יהיו בטח יותר.
ההפתעה שכן נרשמה במערכת הביטחון השבוע הייתה בעוצמתו ונחישותו של הג' יהאד, מול חמאס. מתברר שחמאס אכן במצוקה, הקרע עם איראן מחריף, זרם הכסף האיראני נפסק, נטל כלכלת הציבור ורווחתו גובה מחיר, חמאס תלוי היום מאוד באחים המוסלמים במצרים וטרוד בענייניו.
הג'יהאד, לעומת זאת, נהנה מזרם שופע של כסף ואמל"ח איראניים ומאתגר את חמאס באופן שלא היה כמותו. לא מן הנמנע, אומרים במערכת הביטחון, שזה ייגמר בסוף כמו שנגמר הרומן בין חמאס לרשות הפלסטינית של דחלאן. זאת אומרת, מרחץ דמים.
אבל בינתיים, הם משתדלים לגור יחד על אותה הבלטה. מבצעית, הג'יהאד חטף סנוקרת כואבת מצה"ל השבוע. ציבוריתחברתית ברצועה, הוא נחל הישג, מיתג ומיצב את עצמו מול חמאס כמי שמעז לעמוד מול צה"ל בגבורה ולספק את סחורת ההתנגדות, וצבר נקודות.
העימות הבא, אומר גורם צבאי בכיר, יתחיל כשהג'יהאד יהיה מסוגל לירות בספיקה גבוהה עשרות רקטות ביום, חלק מהן לכיוון תל אביב. צריך להבין את זה, להפנים את זה, ולהתכונן לזה. הג'יהאד גם פגיע הרבה פחות מחמאס. אין לו מטרות מובהקות, אין לו מבנים, מוצבים, יחידות ובסיסים. יש לו שתי יחידות ייחודיות שעוסקות בירי רקטי, והרבה מאוד פעילים.
כדי לפגוע בג'יהאד, צריך להרוג לו אנשים. צה"ל עשה את זה מצוין השבוע. מה ילך בשבוע הבא? טילים יגידו. בינתיים הסטטיסטיקה מצוינת: בסבב הנוכחי, עד יום חמישי בלילה, נורו על ידי הג'יהאד בין 103 ל-110 גראדים. בסך הכל נורו 300 רקטות (גראד וקסאם), מתוכן 129 נפלו בכלל בשטח הרצועה ו-171 נורו לישראל.
זה מוכיח שהירי היה תחת לחץ, במצוקה, הקרדיט כאן שייך לחיל האוויר שמצליח לסכל חלק מהירי בזמן אמת. מתוך 171 הרקטות שנורו עלינו, כ-71 כוונו לאזורים מיושבים, ומתוכן 57 יורטו. 85 אחוזי הצלחה ל"כיפת ברזל", אין דבר כזה בעולם, אין המצאה כזו לאף מדינה, מותר לנו להיות גאים.
ועדיין, נשאלת השאלה: מתי יקיים נתניהו את הבטחת הבחירות שלו? אפשר לראות אותה ביוטיוב, המסר היומי של נתניהו, פברואר 2009, מיד אחרי חומת מגן, כשהוא עומד באשקלון ומבטיח למצלמות שאצלו זה לא יקרה.
בניגוד לקדימה, הוא לא יפעל פעולות חלקיות, הוא ייכנס לעזה ויפיל את שלטון חמאס אחת לתמיד, הוא לא ייתן למיליון אזרחים להיות בני ערובה של כנופיות טרור, בשביל זה הוא שם, בשביל זה צריך להצביע ליכוד. ובכן, הצביעו ליכוד, או לא, בכל מקרה הוא ראש הממשלה, עזה שלו עכשיו, הדרום בן ערובה, בקרוב גם המרכז, מתי מנקים את עזה, ביבי? אולי אחרי שננקה את איראן.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם