לשבור את המונופול הגברי בוועדות הביטחון
אותם גברים, רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים - הם אלו שכבר 30 שנה מנהלים אותנו ומחליטים על החיסול הבא. בתור האזרחים שנפגעים מכך, גם לנו יש מילה בעניין
אלה תמיד אותם גברים - רובם אשכנזים, בני 60 פלוס, גנרלים בדימוס והיום פוליטיקאים מבוגרים - שכבר 30 שנה מנהלים אותנו כמו היינו בובות על חוט או ברווזי מטרה באמצעות חיסולים, תקיפות, הפעלת "כיפת ברזל", שיגור חומר נפץ, הפצצה ממוקדת מהאוויר, או ירי מרוכז מהקרקע, ומצמידים לכל הפעולות האלה את הסיסמאות העתיקות "פצצה מתקתקת", "מכה קלה בכנף", "אין לנו שום אפשרות אחרת", "זה המחיר", "השואה".
תארו לכם, רק תארו לכם, שבקבלת ההחלטה על החיסול של זוהיר אל-קייסי, שבגללה בער האזור כולו, היו משתתפים: דני ואביבה זריהורן מבאר שבע, שעובדים במשמרות ומנחים את בתם בת השלוש להיכנס למקלט בלי לצעוק ובלי לבכות ומזכירים לה לקחת איתה את אחותה בת השנה וחצי; אלמן ואב לשלושה ילדים קטנים שגר באזור עוטף עזה ופתח עסק חדש; אישה בת 33 מהדרום שהתחילה עכשיו עבודה חדשה בשכר לפי שעה, וכשהגן נסגר, ילדיה צמודים אליה, והמעסיק לא רק שלא משלם לה עבור השעות האלה, אלא גם מאיים עליה שתאבד את מקום עבודתה; זוג הורים לתינוקת שגרים באחד המושבים ליד אשקלון - הבעל חזר משבוע מילואים, והאישה מנהלת פרויקטים חינוכיים שהתחילה עבודה חדשה באחד המושבים בסביבה ועפה כמו רוח מהגן לעבודה ולישיבת לילה, כדי להתייצב בזמן ובחיוך בכל החזיתות ולשם כך גייסה חברות ושמרטפיות, העיקר לא להפסיד את העבודה ולא להזניח את התינוקת.
נניח, רק נניח, שבאותה ישיבה סודית שבה הוחלט על החיסול היה ייצוג של עשרה אזרחים שחיים באזור, וכל אחד היה מתאר את מה שצפוי לו מול החיסול הזה. ובישיבה היה נוכח גם חשב כלכלי של הממשלה, מעסיקות ומעסיקים מהמגזר הפרטי והציבורי, אנשי חינוך, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, וההחלטה על הפעולה הצבאית הייתה משקללת את כל המרכיבים האלה ומתקבלת לאחר בחינה זהירה של כל ההיבטים הכלכליים, התעסוקתיים, הנפשיים, החברתיים מול צורכי האוכלוסייה שמתגוררת באזור העורף. האם זה לא היה נבון יותר, נכון יותר, דמוקרטי יותר?
ב-2004 נשאלה חברת הכנסת אתי לבני באיזו ועדה היא רוצה לכהן, וזו ענתה "בוועדת החוץ והביטחון". "אתי, יקירתי", התפוצץ טומי לפיד מצחוק, "מה את מבינה בביטחון?". "ואתה, טומי", היא ענתה בלי להתבלבל, "מה אתה מבין?". לבני הייתה אחת מחברות הכנסת הראשונות שהיו חברות בוועדת החוץ והביטחון. ראש הממשלה היה אז אריק שרון, שאהב מאוד לשבת ולעדכן משך שעות את הוועדה ובסוף היה אומר, אוי כמה נעים לי פה, כמה אני אוהב לבוא לפה. "אם לך נעים פה", אמרה יום אחד ח"כ אתי לבני, "סימן שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך, כאן זאת לא מועצת חכמים שאמורים להנהן מול ראש הממשלה אלא לבקר אותו, להתקיל אותו להקשות עליו, לעשות שלא יהיה לו נוח, שיתפתל עד שייתן תשובות, אנחנו צריכים לייצג, בוועדה הזאת, את האזרחים בעורף".
הוועדה הייתה מורכבת מנציגי המתיישבים ביהודה ושומרון, יוצאי צבא בדרגות בכירות (אבי דיכטר, משה יעלון ושאול מופז). "ראיתי", אומרת לבני, "את הקריצות בין אריק שרון והמתנחלים, שהובילו את הוועדה באף". היום, היא אומרת, המצב לא שונה בהרבה. ב-13 באוקטובר 2000 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה 1325, שמכירה בכך שנשים, נערות וילדים הם הקורבנות העיקריים של פעולות צבאיות שמתרחשות באזורים אזרחיים, ולכן יש הכרח לשלב נשים
ב-2007 הובילו חברות הכנסת אתי לבני ויולי תמיר יחד עם ארגון "אישה לאישה" וציפי לבני את קידום חוק 1325 בכנסת. על בסיס החוק הזה הגישה עמותת "איתך - מעכי" בשיתוף ארגוני הנשים שש עתירות לבג"ץ בנושא ייצוג נשים, בתוכן בג"ץ טירקל, לבחינת אירועי המשט, ובג"ץ טרכטנברג, לבחינת המחאה החברתית. על סמך אותן עתירות והחלטת 1325 שואלת עורכת דין ענת טהון-אשכנזי: "למה לא ישבו בקבלת ההחלטה על החיסול אנשים שמתחזקים את מערך הרווחה? גבר או אישה שמגדלים שלושה ילדים ומביאים בחשבון את הפחדים, המצב התעסוקתי, הכלכלי, הפיזי והנפשי של המשפחה".
"לא שאני חושבת שזוהיר אל-קייסי הוא חסיד אומות עולם", מוסיפה ח"כ זהבה גלאון, "אבל אני מפקפקת בגרסה הרשמית של דובר צה"ל. הרי הם כבר פרסמו בעבר שלא הוא היה האחראי לפיגוע באילת אלא אזרחים מצרים, ועכשיו פרסמו שזה כן הוא. יש כאן חוסר אמינות מצד דובר צה"ל, שמזלזל בזיכרון שלנו. אז למה להאמין להם שזאת הייתה פצצה מתקתקת? אני מפקפקת בתבונה ובשיקול הדעת של שר הביטחון וראש הממשלה, שהורו על החיסול הזה ושיתקו מיליון איש. ואם המנהיגים שלנו היו מסתכלים על העולם לא רק דרך כוונת הרובה אלא בתמונה רחבה יותר, אין לי ספק שאפשר היה לצמצם את מעגל האלימות".
"זאת פעולה לא פרופורציונלית, שנותנת לציבור הערבי לגיטימציה לג'יהאד", אומרת חברת הכנסת לשעבר אתי לבני. "גם חטיפת שני החיילים לא הצדיקה את פתיחת מלחמת לבנון. ברק ונתניהו מסוכנים ולא זהירים". " למה לא לשבת לנסות לדבר לפני שיורים? למצות קודם את האלטרנטיבות הלא אלימות?", שואלת גם ישראלה אורון, לשעבר קצינת ח"ן ראשית וסגנית ראש המועצה לביטחון לאומי. "בשבילי", היא אומרת, "ביטחון הוא גם מאמצים דיפלומטיים שמנסים למנוע התרחשויות כאלה, לרבות יצירת בריתות והסכמי הבנה עם גורמים שיש לנו עניין למנוע הסלמה נגדם. במערכת הביטחונית אין הטרוגניות, הם דומים מדי אחד לשני, עיין ערך מפרץ החזירים, שם ישבו גנרלים לבנים שלא יכלו לקבל שום החלטה יצירתית כדי לצאת מהמשבר.
הרי המונופול של החשיבה לא נמצא אצל אנשי הצבא, וההחלטות הלא פחות חשובות מ'כיפת ברזל' הן לשלוח או לא לשלוח את הילדים לגנים ולבתי ספר, ובשביל זה לא צריך גנרלים", מסבירה אורון. ענת טהון-אשכנזי, שהגישה את עתירות הבג"ץ לייצוג נשים בנושאים מדיניים וביטחוניים מוסיפה כי "האו"ם הוכיח שכשבקבלת ההחלטות השתתפו נשים וגברים שחיים בשטח, הסכמי השלום הפכו להיות יציבים, בני שיקום, ואפשרו לאזרחים משני הצדדים להמשיך את החיים שלהם בשקט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם