תנו לגדול בשקט
יובל דיין היא בסך הכל בת שבע עשרה. והיא הזכירה לכולנו שאחרי האיפור והפייסבוק והמסיבות, בני שבע עשרה הם בסך הכל ילדים
בתוכנית השנייה היא כבר הופיעה מאופרת, לבושה כמו גדולה, שיער מסודר. איזה סטייליסט מצא לנכון להפוך אותה ומתמודדות אחרות לשטאנץ. היה ברור שבתוך כמה חודשים לא יישאר כלום מאותה ילדה יפה בג'ינס פשוט. שאיזה מנהל אישי ייקח אותה תחת חסותו ויהפוך אותה מילדה טובה אשדוד למכונה מקצועית משומנת היטב.
אבל יובל דיין לא רצתה שמישהו יעצב אותה בעיצוב אינסטנט. היא לא הרגישה מספיק בטוחה וחזקה בשביל ללכת כל הדרך, עד הסוף, ולחיות את החלומות של אנשים אחרים. היא לא הסכימה להיות חלק מאותה מערכת שמעלה אותך למעלה במהירות ובאותה מהירות מדרדרת אותך למטה. היא בחרה לרדת מהרכבת הדוהרת כי הנסיעה המטורפת הזאת גרמה לה לבחילה.
יובל דיין היא בסך הכל בת שבע עשרה. והיא הזכירה לכולנו שבני שבע עשרה הם, בסך הכל ילדים. שום פייסבוק ואיפור ובגדים חושפניים ומסיבות ובילויים לא יוכלו להפוך ילדים בני שבע עשרה למבוגרים.
בני שבע עשרה צריכים חיבוק ואהבה ותמיכה אפילו שהם מקרינים שהם ממש מסתדרים לבד. הם מבולבלים ואבודים ובעיקר פוחדים, הם עלה נידף שמנסה להוכיח שהוא גזע חסון ויציב. כולם מדברים על הנוער שמידרדר ועל תופעות של סמים ואלכוהול ומשתמשים במילים גדולות כמו הרתעה וענישה.
כולם דורשים
אנחנו דורשים מהם להתאמץ, להתמיד, ללכת עד הסוף, לא לוותר, אנחנו משדרים להם שהם חייבים להצליח. אנחנו נותנים להם דוגמאות ומראים להם כל הזמן מה קורה למי שלא הולך, בדיוק, בדרך הנכונה. אנחנו לא נותנים להם לגיטימציה לוותר, לסגת, לפחד ולהיכשל.
החברה המודרנית היא, כאילו, חברה מכילה. היא כביכול נותנת לכל אחד מקום, היא כביכול מעניקה גיבוי לכל שוני או סטייה מהתקן. אבל מתחת לליברליות הזאת מסתתר רצון אדיר ואחיד לייצר אנשים מוצלחים ומצליחים כשקנה המידה הוא, כמעט, אחיד. בסופו של יום אנחנו כולנו מודדים הצלחה באותם פרמטרים.
לנצח בתוכנית ריאליטי זאת הצלחה. כל המתמודדים מגיעים עם הוריהם, כולם רוצים לגרום להם נחת. להיות זמר מצליח ומפורסם יעשה את זה להורים. להיות בעל מלאכה שמרוויח את לחמו בכבוד ושלם עם עצמו ומאושר זאת ממש בושה.
ואז הגיעה יובל דיין וביקשה שיעצרו את העיר כי היא רוצה לרדת. והמעשה שלה העביר מסר לאנשים צעירים: מותר לפחד, מותר להרגיש אבוד ומותר לוותר. עדיף לעשות דברים בדרך שלך מאשר לרוץ במסלול שמישהו סלל בעבורך.
אבל פרישתה מהתוכנית דה וויס מעבירה גם מסר להורים. אנחנו ילדים, אל תדרשו מאתנו להתמודד עם מה שממש גדול עלינו. אנחנו זקוקים לזמן כדי להתבגר ולהתעצב, אי אפשר להעביר אותנו תהליכים בכוח. זכרו שגם אם אנחנו מדברים כמו גדולים אנחנו, עדיין, ילדים. בני שבע עשרה, ראבאק. תנו לגדול בשקט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם