למי אכפת מקדימה
כשהאיומים מבחוץ רבים וקרובים, העם מפולג והצורך באחדות לאומית הולך וגובר, קרב ההשמצות בין לבני למופז נראה טפל ומיותר מתמיד
אפשר לייחס את האדישות כלפי התחרות על הנהגת המפלגה הקורסת לאכזבה הגדולה מקדימה: מפלגה שהוקמה בזמנו עבור אריק שרון, ורצה הגורל וברגע האחרון נותרה ממנה רק העטיפה ללא הגרעין האנושי שהיה אמור להוביל אותה. מפלגה שקיבלה לידיה את השלטון, אך מנהיגה פרש כדי לעמוד למשפט פלילי; שניצחה שוב את הבחירות על חודו של קול, אך לא הצליחה להקים קואליציה-ובראש האופוזיציה נעלמה כמעט לחלוטין מהתודעה.
אבל אפשר גם לייחס את האדישות למשהו אחר לגמרי. הפוליטיקאי הממוצע אולי אינו רואה את זה, משום שקצת קשה להבחין במה שמתרחש בחוץ כשאתה כל כך מרוכז בעצמך. אולם האזרח הממוצע דווקא רואה את מה שקורה סביבו.
הוא רואה את הבלגן בסוריה, את הסכנה במצרים, את הסכנה האפשרית בלבנון מכיוון חיזבאללה, את הסכסוך התקוע והמסלים מול ההנהגה הפלסטינית רווית הטרור ואת האנטישמיות הגואה בעולם. וכן, הוא כמובן גם רואה את גולת הכותרת של כל זה: איום המלחמה עם איראן, מלחמה שאף אחד מאיתנו אינו רוצה בה. במצב כזה הקרב בין לבני למופז באמת נראה טפל משהו.
וישנה גם אופציה שלישית: ייתכן שהאדישות כלפי הפריימריז בקדימה נובעת משילוב של שתי הסיבות האלה יחד. האכזבה הגדולה ביותר מציפי לבני בזמנו נבעה מחוסר היכולת שלה לוותר על האגו ולגרום לבנימין נתניהו להקים איתה ועם מפלגתה ממשלת אחדות.
במסגרת מלחמות האגו השניים התקוטטו על מי יעמוד בראש, ובסופו של דבר האגו של נתניהו ניצח, מה שהקל עליו להקים קואליציה עם חבריו הקיצוניים, אף על פי שקואליציה רחבה הייתה משרתת חלק גדול יותר מהציבור. מובן שהאשם אינו בלבני לבדה, אבל מכיוון שהיא עמדה בראש המפלגה הגדולה יותר היא נתפסה כאשמה.
היום, כל הנושא של ממשלת אחדות, באופן מפתיע, נראה רחוק יותר מתמיד. מצד אחד מדובר בפתרון שמעולם לא היה דרוש לנו יותר. מצד שני, כל כך התרגלנו לקטטות פנימיות עד כי נדמה שזה הדבר היחיד שאנחנו באמת טובים בו. אחדות? זה נשמע כמו אופציה לא ריאלית.
מוזר, לא? באופן טבעי, כשהאיומים מבחוץ הם רבים וקרובים כל כך, רוב האנשים נוהגים להוריד קצת את הפוקוס מכל המריבות יומיומיות ומתאחדים מול מה שקורה בחוץ. אבל אצלנו זה לא עובד כך. הפוליטיקאים
האם בין כל שיגיונות האגו של כל מי שקשור לצמרת השלטון עדיין יש מקום למונח "ממשלת אחדות" ? ואולי זוהי הבעיה הכי גדולה של כולנו; הפסקנו להבין את משמעות המילה "אחדות". העם שלנו מעולם לא היה מפולג יותר, אבל נציגינו הנבחרים מרגישים שמחובתם דווקא להעמיק את ההבדלים ואת הפילוג ומתרצים את זה בכך שהם "משרתים את בוחריהם". האם הם לא ישרתו טוב יותר את בוחריהם אם יטפחו מדינה קוהרנטית יותר, שוויונית יותר ומאוחדת יותר?
דווקא מאחר שמדובר באופציה שנראית רחוקה מהמציאות במצב הנוכחי, מי שישכיל להבין שזו בעיה שמכאיבה לחלקים גדולים כל כך מהעם, יוכל לגרוף פה הון פוליטי רב. איך? הוא יוכל לנצל את המצב ולהפוך אותה ל"כרטיס" שלו, שיבדל אותו משמעותית מכל שאר המתלהמים. אחדות היא כמובן גם הדבר הנכון לעשות בתקופה כזו, אבל בואו נעזוב את הטיעון הזה. מכיוון שבתוך עמנו אנחנו חיים, כולנו יודעים שהדבר הנכון לעשות הוא מזמן לא מה שמניע פה אנשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם