מים חיים: שומרת הנחלים - אורית סקוטלסקי
לפני כמה שנים, כשסקוטלסקי חקרה את מצב הנחלים והמעיינות בארץ, במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, היא הזדעזעה לגמרי. מאז היא מקדישה את חייה לשיקומם. ביום העצמאות הקרוב היא תזכה בהכרה ממלכתית על עבודת הקודש שלה, כשתהפוך לנציגה הראשונה שמדליקה משואה מטעם החברה להגנת הטבע. ריספקט
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
מצד אחד, מדובר כאן קצת במזל של מתחילים: רק לפני כשנה סקוטלסקי, 46, החלה לאייש את תפקיד רכזת המים והנחלים באגף לשימור סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע. מצד שני, היא כבר נושאת על גבה שנים ארוכות - יותר מחצי חיים - של קידום נושאים סביבתיים. סקוטלסקי, נשואה ואם לשלושה ילדים, החלה את הקריירה הסביבתית שלה עם שחרורה מצה"ל, כמתנדבת במרכז מידע על זוחלים בערבה. "באותו זמן, בעיקר רדפתי אחרי נחשים", היא מספרת.
את התואר הראשון שלה היא עשתה בביולוגיה באוניברסיטה העברית ואת השני באקולוגיה, במכון לחקר המדבר במדרשת בן גוריון שבשדה בוקר. במסגרת עבודת המאסטר, היא חקרה את התנהגותם של העקרבים בלילות ירח מלא, ובמקביל שימשה כמחנכת בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר ובמכון ערבה.
עם תחילת המילניום, למדה בתוכנית עמיתים של מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית, ובהמשך יצאה ללימודי דוקטורט, במסגרתם הגישה עבודה העוסקת בניהול בר קיימא של משאבי טבע באזוריים חקלאיים, ובמסגרת זו נחשפה לראשונה לנושא משאבי המים. תוך כדי זה, היא ביצעה עבודות הקשורות לשמורות טבע של נחלים, עם דגש מיוחד על שמורת החולה.
"הנושא של ייבוש אגם החולה ושל כל התהליכים שליוו את הניסיונות לשקם את המערכת האקולוגית שבו סיפק לי תובנות מאוד מכוננות", היא מספרת, "זה היה אירוע מכונן בהיסטוריית היחסים של המדינה עם ערכי הטבע שלה. סופקו
"המפעל הזה, של ייבוש הימה, מאוד התאים לשנות החמישים, אבל מאז ועד היום אנחנו מתמודדים עם הנזקים שהוא יצר ומשלמים מחיר כבד מאוד בזיהום מים בכנרת, בשקיעה של קרקע ובהצטברות של מזהמים. בשנים האחרונות נעשים הרבה מאוד מאמצים כדי לשקם את האזור ולהתמודד עם הנזקים, ביניהם אובדן השירותים האקולוגים שהמערכת של הביצה סיפקה.
"יש פרויקט מאוד גדול, שכולל השקעה של כספים רבים לטובת מניעת הנזקים שנגרמו מהאובדן של הביצה ובית הגידול. אי אפשר להגיד את זה כביקורת על התנהלות המדינה בשנות החמישים, אבל צריך לראות בזה אירוע מכונן שאפשר ללמוד ממנו הרבה על החשיבות של שמירה על מערכות אקולוגיות שמספקות לנו שירותים חיוניים שעומדים בבסיס הקיום שלנו".
את המאבק נגד ייבוש החולה הובילו בשנות החמישים שני צעירים בשם עזריה אלון ואמוץ זהבי, ובעקבותיו הוקמה החברה להגנת הטבע - העמותה הסביבתית הראשונה והגדולה בארץ, אליה הצטרפה סקוטלסקי, כאמור, רק לפני שנה.
בנוסף למאבק הסביבתי הראשון בהיסטוריה נגד ייבוש החולה שהביא בעקבותיו להכרזה על החולה כשמורת הטבע הראשונה בישראל, ניהלה החברה להגנת הטבע מאבקים רבים למען השמירה על מקורות המים הטבעיים בישראל. ביניהם המאבק נגד התוכנית להקמת "מפעל דן" (שלפי התוכניות היה אמור לתפוס את מי מעיינות הדן לטובת צרכים חקלאיים); הרחקת תחנת הכוח אורות רבין מנחל תנינים; פעילות להשבת מים לנחל בצת;
הפרויקט המצליח לסלילת שביל סובב כנרת שיאפשר גישה חופשית של הציבור לקו המים; אימוץ עשרות בריכות חורף שנמצאות על סף הכחדה; ובעשור האחרון גם הובלת פעילות לצמצום צריכת המים הביתית וקידום החוק המחייב התקנת חסכמים. כל אלה מהווים רשימה חלקית מאוד של ההישגים והפעילויות של החברה להגנת הטבע לשמירה על מקורות המים הטבעיים בארץ.
בזכות הישגים אלה ואחרים בחרה הוועדה הציבורית של משרד ההסברה והתפוצות במשרד ראש הממשלה כי החברה להגנת הטבע תשתתף בטקס הדלקת המשואות הממלכתי בערב יום העצמאות, שייערך, כאמור, וכנראה לא במקרה, בסימן "מים, מקור החיים". בהחלטת המשרד נכתב: "כל אחד ממדליקי ומדליקות המשואות מייצג יוזמה ועשייה הקשורים בנושא המרכזי - ההתמודדות עם המציאות בישראל, כמדינה הצמאה למים, שהם מקור החיים - ומהווה סמל לתקומת עמנו וליכולות שלנו להצליח אל מול האתגרים העומדים בפנינו על ידי נחישות יוזמה, יצירתיות ואמונה בצדקת הדרך".
סקוטלסקי, שנכנסה לתפקיד רכזת מים ונחלים בחברה רק לפני שנה, מקווה כי המהפכה במשק המים, שישראל נמצאת היום בעיצומה בעקבות הקמת מתקני התפלת מי הים, תביא לשינוי המיוחל בהצלת הנחלים ויתר מקורות המים הטבעיים שלנו. בדוח ראשון מסוגו, שאת כתיבתו היא סיימה רק לאחרונה, היא בדקה את מצבם של כל הנחלים והמעיינות בישראל ונדהמה לגלות עד כמה התמונה עגומה.
"במשך 50 שנה היו שלושה מפעלי מים גדולים שייבשו, זיהמו ושינו את תוואי הנחלים בישראל", היא אומרת, "הראשון, שהחל עם תחילת הגשמת הציונות, כלל ייבוש ביצות, ביצות ביצת החולה, ויישור פרוזדורים של נחלים לתעלות ניקוז, כי בזמנו בנו את החקלאות על גדות הנחלים. המפעל השני שייבש את הנחלים התמקד בתפיסה של המעיינות: יש מאות מעיינות בישראל שנתפסו לטובת שאיבת מים.
"בעצם, בכל מקום שבו יש מעיין אפשר לראות קופסת בטון, שהיא תחנת שאיבה שקולטת את המים שבהם, בדרך כלל לטובת צרכים חקלאיים. כשהמעיינות לא הספיקו, קם מפעל שלישי, גדול מאוד, של שאיבת מי תהום, ועם השנים השאיבה מורידה יותר ויותר את מפלסי המים בכל אגני מי התהום. הדבר הזה מחמיר מאוד את מצב המעיינות. גם מעיינות שכן שפעו וזרמו לנחלים נמצאים היום במגמת דעיכה".
עם הקמת מתקני ההתפלה גיבשה לעצמה החברה להגנת הטבע חזון לפיו למדינת ישראל יש הזדמנות להחזיר עטרה ליושנה ולשקם את המעיינות והנחלים שייבשו והזדהמו. "היום, עם ההקמה של מערך ההתפלה, הגיע הזמן למפעל הרביעי - המפעל של השיקום", אומרת סקוטלסקי. "צריך לנסות לברר עכשיו איך מקימים את מפעל השיקום של המים הטבעיים, שכרגע הם מאוד פגועים, ומתוך זה גם של המעיינות, הנחלים, ערכי הטבע והערכים הציבוריים שהתבססו על אותם מים, ששפעו בעבר. אני חושבת שזו זכות לעבוד בתחום הזה, בתקופה שבה כל זה נהיה אפשרי.
"זה האתגר שאנחנו, כחברה להגנת הטבע, ואני, כאשת מקצוע, מציבים לנגד עיננו וחוזים למדינה. הייתי מאוד רוצה שהשנה הזאת תהיה השנה שבה נתחיל איזה תהליך רציני של שיקום של המשאבים הטבעיים האלה, ובעיקר נתחיל להבין את החשיבות של הניהול המושכל. שלא נמצוץ עוד ועוד מהמשאב הזה בלי לתת את הדעת לרגישות שלו ולהרס של המשאבים האלה".
במשך למעלה משני עשורים סקוטלסקי הייתה פעילה במאבקים למען הסביבה, ובשנתיים האחרונות היא עוסקת גם במאבק סביבתי מהבית. היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיה בגבעת ישעיהו שבחבל עדולם. תושבי האזור נאבקים בימים אלה, לצד ארגונים סביבתיים נוספים, נגד פרויקט פצלי השמן הנערך בעמק האלה, הסמוך לביתה. עקב המאבקים הסביבתיים הרבים הללו, סקוטלסקי הופתעה למדי כשקיבלה את ההזמנה להדליק משואה בטקס המרכזי של יום העצמאות.
"בעבר", היא אומרת, "אם כבר הייתי הולכת עם הילדים לטקס כלשהו ביום העצמאות, זה היה טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, בגלל החשיבה הביקורתית שלי. אני תמיד נוטה לשאול שאלות שנוגעות לענייני זכויות אדם, ניהול משאבים וכו', אבל האמת היא שבתפר הזה, שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, בהחלט אפשר להשיל את הביקורתיות והציניות ולהתחבר למדינה כבית.
"לכן, אני מאוד שמחה שיש לי הזדמנות להיות במעמד המכובד הזה ולחשוף גם את הילדים שלי למעמד הממלכתי, נטול הציניות. אני גדלתי בשנות השישים, ואז הדברים היו הרבה יותר פשוטים. בתכלס, עוד היינו אז בתוך המפעל הציוני, המושג של יום העצמאות היה הרבה יותר ברור, וגם דור ההורים שלנו לא היה כל כך ביקורתי בזמנו. לפעמים חבל לי שהביקורתיות הזאת היא מה שהילדים שלנו סופגים היום, ובסופו של דבר אני חושבת שזה מאוד חשוב שהם יהיו גם גאים במדינה שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם