הכל פוליטיקה
התגובות הקשות שהביאה איתה פרשת בית המכפלה רק מלמדת על הטירוף הצפוי לנו בבחירות. ממשלת ישראל רוצה לשחק מחבואים לבדה
כמעט שום דבר ששמענו או ראינו ביממות האחרונות אינו צריך להישפט כשהוא לעצמו: זה פשוט הרעש שעושה כל המערכת הפוליטית כשהיא מתחילה לתפוס עמדות לקראת הבחירות, יבואו מתי שיבואו.
מה שנראה כסערה מסביב היה בעצם התכלית כולה: יעלון מתנגח בברק, כדי לבצר את מעמדו ימינה מנתניהו. שרים משמיעים הצהרות לוחמניות, שכל מטרתן לקושש עוד קול במאבק בתוך הימין.
ברק עצמו, שאין לו פריימריז והבוחר היחיד שלו הוא ראש הממשלה, נראה משוחרר משיקולים שכאלה, ואכן הפעם פעל על פי ההיגיון, והנחיות המערכת המשפטית.
ואולם גם כשהוא עושה זאת, תמיד יש מי שיחשוד שהוא פועל משיקולים לא נקיים, אלא אולי מתוך המשחק המורכב שהוא מנהל יחד עם נתניהו.
ראש הממשלה עצמו קורץ ימינה, נוגח שמאלה, יודע-לא-יודע על מה שמתרחש, לפי מידת רצונו לגעת או לגעת במשהו שיש לו פוטנציאל של נזק או תועלת פוליטיים. הכל מין משחק מסיכות משונה, שבו התחכום כל כך גדול עד שקשה לדעת מה מישהו רוצה באמת.
לא פלא שמתנחלי חברון, חבורה משופשפת מאוד בהלכות דעת קהל ופרובוקציה, הריחו הזדמנות להביך את נתניהו ולהעלות את עניינם לסדר היום.
הנה, אפשר לתאר את המיצג הקטן שלהם כהצפת השאלה אם ליהודים מותר לרכוש בית או לא, ולא כעוד דרך להפגין את האדנות שלהם לא רק על עיר שיש בה מאות אלפי פלסטינים, אלא גם על סדר היום הממשלתי-תקשורתי בישראל כולה.
אין באמת קונפליקט בין המתנחלים לממשלה, אין באמת עימות בינם לבין כוחות הביטחון, המקדישים כוחות בלי שום פרופורציה לאבטחתם של מתיישבי חברון מדי יום.
בית
ממשלות ישראל השונות, לא רק הנוכחית, הסכינו לפרובוקציה המתמשכת הזו, מי מתוך תמיכה בחשאי ומי מתוך אוזלת יד סתם. זה מקשה על היכולת שלהן להשתבח במקרה כזה או אחר שבו נזכרו פתאום שיש חוק ויש הגיון. אין ריבונות בחברון, כי אם הייתה כזו, ממשלת ישראל הייתה מחליטה כבר מזמן מה היא רוצה שם ומממשת את רצונה.
במקום זה, ממשלת ישראל רוצה לשחק מחבואים עם עצמה, מתוך תקווה שזה יקושש תומכים בימין וזה ישיב אליו משהו מלבבות השמאל, וכולם ייצאו מורווחים - חוץ מהאינטרס המובהק של הציבור הכללי.