עדיין לא ניצחון אמיתי
ההחלטה של בית הדין בהאג לא לקבל את התביעה נגד ישראל בגין פשעי מלחמה בעופרת יצוקה היא אמנם ניצחון, אבל לא אחד אמיתי
הורחבה זכות העמידה לכל דכפין. אצלנו אפילו מוסטפא דיראני, איש חיזבאללה, קיבל זכות לתבוע את מדינת ישראל. בהאג עדיין שומרים על סדרי הדין. וטוב שכך. הרשות איננה מדינה, כך שאין לה זכות עמידה. ולכן אין שום סיבה לנוח על זרי הדפנה. זה ניצחון, אבל הניצחון האמיתי עדיין מצוי בעמדת המתנה.
צריך להזכיר משהו: רבים ברשות הפלסטינית, זו שתבעה את ישראל, עודדו את ישראל למחוץ את חמאס. הם התאכזבו. ישראל נהגה ברכות גדולה מדי לטעמם. הם חששו שישראל תחשוף מידע שברשותה על הלחצים הללו. אולי אפילו הקלטות.
בסוף ספטמבר 2009, לאחר פרסום דוח גולדסטון, משכו הפלסטינים עצמם את הבקשה שהגישו למועצת זכויות האדם של האו"ם, לאמץ את הדוח כלשונו. כאשר ביקשה הרשות הכרה כמדינה, היה ניסיון להגיע לפשרה: הכרה במדינה, ובתנאי שהרשות לא תאמץ את הזכות שתוענק לה כדי להגיש תביעות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.
ההחלטה אתמול מבהירה שהרשות ממשיכה במלחמת החורמה שלה נגד ישראל. הטרור לא סיפק את הסחורה. אולי, כך הם מקווים, זה יקרה בזירת הדמוניזציה. הם רוצים להפוך את ישראל לדרום אפריקה. אתמול הם הפסידו בקרב. המלחמה נמשכת במלוא עוזה.
דוח גולדסטון קבע שישראל ביצעה פשעי מלחמה. הכתם הזה עדיין איתנו. הטענה המרכזית בדוח הייתה: "ישראל פגעה בכוונה באזרחים חפים מפשע". טענה קשה. מיד לאחר הדוח הארוך שלו, התראיין השופט ריצ'רד גולדסטון בהרבה מאוד כלי תקשורת. יונית לוי שאלה אותו על הצבא האמריקאי. גולדסטון ענה: לא חקרתי את הצבא האמריקאי.
ביל מויארס מרשת הטלוויזיה הציבורית בארה"ב (PBS) הציב בפניו בדיוק את אותה שאלה: כיצד אתה טוען שפגיעה באזרחים היא הוכחה לפשעי מלחמה, כאשר כל צבא, ובכלל זה הצבא האמריקאי, פוגע גם באזרחים? האם צריך לקחת גם את ארה"ב לבית הדין בהאג?
התשובה של גולדסטון הייתה, באופן מפתיע משהו, שונה לחלוטין: "הצבא האמריקאי", הוא ענה למויארס, "היה קיצוני בהגנתו על אזרחים חפים מפשע". הוא הזכיר גם שדות קרב אחרים, כמו קוסובו, כדי להוכיח את טענתו על ההבדל בין הצבא הישראלי האכזר לבין הצבא האמריקאי וצבאות אחרים.
נניח לרגע לעובדה שגולדסטון שינה גרסה, ומאי-ידיעה על הצבא האמריקאי הוא עבר לתשובה מוחצת על כך שהוא כבר יודע. אלא שגולדסטון שיקר. פשוט שיקר. הוא לא ביצע שום בדיקה. מיד לאחר שהאזנתי בקשב לתשובתו המלומדת של גולדסטון, ביצעתי בעצמי את הבדיקה הפשוטה: כמה מיליטנטים ואזרחים נהרגו בשדות קרב בעלי אופי דומה ל"עופרת יצוקה" בעזה; בצ'צ'ניה, בפלוג'ה, בסרי לנקה, בקוסובו ובעמק הוואלי בפקיסטן. ובכן, התוצאה הייתה חד-משמעית. ישראל פוגעת, באופן יחסי ומוחלט, בפחות לוחמים או טרוריסטים ובפחות אזרחים - לעומת צבאות אחרים, ובכלל זה הצבא האמריקאי.
גולדסטון לא ביצע שום בדיקה השוואתית. הוא שלף תשובה שתחלץ אותו מהשאלה הנכונה. ומכיוון שכל מי ששאל לא ביצע בדיקה השוואתית, התשובה של גולדסטון נותרה באוויר כאמת שאין בלתה. נכון שגולדסטון עצמו חזר בו, אבל זה היה מסיבות אחרות. בעניין המהותי הוא עדיין צריך לבקש סליחה.
ב"עופרת יצוקה" היו גם חריגות. כל בדיקה השוואתית מבהירה שמדובר בפחות חריגות לעומת כל צבא אחר. צ'צ'ניה אינה גדולה יותר מעזה. אבל בשני סיבובי לחימה שהיו שם נהרגו לפחות 80 אלף בני אדם. רובם אזרחים. פלוג'ה קטנה יותר מעזה. כשג'יהאדיסטים השתלטו עליה, פתח הצבא האמריקאי בתגובה חסרת רחמים, שמעמידה באור נכון את התגובה הישראלית. בסרי לנקה חיסל הצבא 40 אלף איש במסגרת מחיצת הנמרים הטמיליים. זה קרה זמן קצר לאחר "עופרת יצוקה".
מועצת זכויות האדם, שקבעה מראש שישראל ביצעה פשעי מלחמה ומינתה את ועדת גולדסטון, חלקה שבחים לפעולה התקיפה של סרי לנקה.
הקהילה הבינלאומית הפכה למאורת נחשים משום שהיא נשלטת על ידי רוב של מדינות חשוכות. זה לא אומר שצריך לוותר. להפך. צריך להציג את העובדות. ועם כל הכבוד לניצחון הטכני, אין שום צורך להסתפק בו. אין סיכוי לנצח במועצת זכויות האדם של האו"ם. הרוב שם אוטומטי. זה לא אומר שצריך לוותר על המערכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם