מכתב הקצינים
50 בכירים במערך המילואים הלוחם כותבים לרמטכ"ל: אם תמשיכו להטיל עלינו אחריות פלילית במקרים של תקלות מבצעיות, אנחנו - המעטים שעושים את העבודה - נתקשה להיות שם
הסיפור עצמו הוא קשה: רס"ל אסף וקסמן ז"ל, לוחם ביחידת מודיעין שדה אוגדתית במילואים, נהרג בנובמבר 2007 בהתהפכות נגמ"ש שבו נהג בציר ברמת הגולן. וקסמן היה מהנדס היי-טק בן 28 ושירת ביחידה שעושה לא מעט מילואים. זו אחת הטרגדיות של הסיפור הזה: מעורבים בו רק אנשים טובים, שעושים יותר מאחרים.
הגדוד שבו שירת וקסמן, בפיקוד סא"ל אסף, נקרא להתכונן לאפשרות של עימות. סא"ל אסף הוא קצין צנחנים ותיק, המפקד על הגדוד מאז 2003. בהוראת המג"ד, ביצע קצין אחר בגדוד רענון לנהגי הנגמ"ש. הרענון היה סכמטי לגמרי, ונערך ב"רחבת בטיחות" שטוחה על גבי מסלול מאולתר. המטרה הייתה בעיקר לוודא שהנהגים זוכרים איך נוהגים בנגמ"ש.
בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה מיעט צה"ל כל כך להתאמן, שמיומנויות בסיסיות שכאלה כבר הוטלו בספק. למי שמאמין שמאז "צה"ל שוקם", כדאי לקרוא את דבריו של אלוף ישי בר - עד לאחרונה מפקד גיס לבנון - בחוות הדעת שלו לבית המשפט: "במובנים רבים, צה"ל חי בפיקציה מבחינת הכשירות".
מהעדויות שאספה משפחתו של וקסמן לאחר התאונה עולה, כי התריע בפני מפקדיו שלא נהג בנגמ"ש כבר תשע שנים והעלה חשש שאינו כשיר לנהוג. החשש הזה לא הגיע לידיעתו של סא"ל אסף. הוא, וקצינים בכירים ממנו, גם לא ידעו שיצאה הוראה לנהגי נגמ"ש לחגור חגורות בטיחות. ההוראה הזו לא עלתה באימון שקיים הגדוד שנה קודם לכן בצאלים, ולא הופיעה בדגשי הבטיחות שקיבל אסף מהממונים עליו.
במילים של אלוף פיקוד הצפון דאז גדי אייזנקוט, בתצהיר שהגיש לבית המשפט, "מדובר בחובה שלא הוטמעה כנדרש בקרב המפקדים והחיילים".
אייזנקוט קיבל לידיו את ממצאי התחקיר בתאונה והחליט להדיח מתפקידו מ"פ בגדוד, לנזוף במג"ד, להעיר הערה פיקודית לראש מטה האוגדה אל"מ שלומי כהן, ולפסול לתפקיד פיקודי את מפקד הנגמ"ש, שהיה אחד מחמשת הפצועים בתאונה. הוא לא מצא עילה לטיפול משפטי, אבל במקרה מוות נפתחת חקירת מצ"ח אוטומטית.
בסופו של דבר החליט הפרקליט הצבאי הראשי הקודם, אלוף אבי מנדלבליט, להגיש כתב אישום נגד הארבעה בגין גרימת מוות ברשלנות. מפקד הנגמ"ש הסכים לעסקת טיעון והורשע לפני זמן לא רב. שלושת האחרים נמצאים, כאמור, בשלב הסיכומים במשפטם.
פרשיות מהסוג הזה עלו לכותרות בשנות התשעים. עיקר עיסוקו המבצעי של צה"ל באותן שנים היה ברצועת הביטחון בלבנון, לחימה שעלתה לכותרות בעיקר במקרים של תקלות מבצעיות. לכך נוספו תאונות אימונים שזכו להד רב. לתוצאה קראו בצבא "פרקליט לכל קצין".
גופים כמו פורום המג"דים והמח"טים במילואים, שעסקו מצד אחד בזכויות הפרט של חייל המילואים, ניסו לטעון שאי אפשר להמשיך ולתפקד באווירה שבה התחקיר המבצעי והסמכות הפיקודית הם רק משחק מקדים לקראת הליך משפטי.
האינתיפאדה השנייה והתחדשות הלחימה בגזרות שונות הביאו לדעיכת השיח הציבורי בעניין הזה. כמו בעניינים אחרים, גם בענייני ביטחון התערבותה של מערכת המשפט אינה מוכתבת רק משיקולים של פירוש החוק, אלא גם מאווירה ציבורית וארגונית.
הפרקליטות הצבאית אינה פועלת בוואקום. מצד אחד, יש עליה לחץ, לגיטימי כשלעצמו, של משפחות המרגישות שלא יכול להיות שאובדן יקירם יהיה לשווא, לא יופקו לקחים ולא ייענשו אשמים; מצד שני, יש לה דיאלוג עם הפיקוד, שלכאורה אינו יכול להתערב אבל בפועל יודע לחצות את החומה הסינית בינו לבין מערכת המשפט כשזה חשוב לו באמת. ובעובדה, אף שההליך הפיקודי בפרשה הזו הושלם, לא נרמז לפרקליטות שבמקרה הזה מוטב לא להגיע לבית המשפט.
זה מעניין
העדות של בר פורשת באומץ את מה שכל איש מילואים יודע: בצה"ל יש אי התאמה מוחלטת בין אחריות - בוודאי במקרה של תקלה או אסון - לבין אמצעים. אנשי המילואים (וגם הסדירים, אבל בוודאי המילואימניקים) נדרשים לעמוד בסטנדרטים מקצועיים מבלי שניתנים להם כלים של ממש. הם פוגשים את חייליהם מעט מדי, עם אמצעים מעטים מדי, ואם מתרחשת תקלה הם נבחנים כאילו בילו את יומם בקריאת ספרי בטיחות. גם זה, אם תרצו, חיים בפיקציה.
בר אומר במובלע דבר חשוב עוד יותר: איש המילואים, ובוודאי מג"ד המילואים, נקרא אמנם בצו, אבל הוא מתנדב לכל דבר. איש אינו מפצה אותו אפילו על חלק מן הנזק הנגרם לעסקיו ומשפחתו, וכל זאת בסביבה שבה אחוז המשרתים במילואים מזערי. לעשות את כל אלה, ואחר כך לעמוד לדין - דבר שכרוך גם הוא בעוגמת נפש ובהוצאות - זה כמעט לא אנושי.
מאז ומתמיד ידעו מפקדים בצבא שביומיום מעגלים פינות, כי אחרת לא נבצע מה שצריך. במקביל הם ידעו שאם יקרה משהו רע, נשלם את המחיר. זו אולי לא הדרך לנהל צבא מסודר, אבל האמונה הייתה שכך גם מגיע צה"ל, ובוודאי צבא המילואים, להישגים שהכריעו מלחמות באמצעים קטנים ביחס לצבאות אחרים.
אבל כשאיש המילואים הוא כמעט יחיד בשכונה, וכשהצבא עצמו משדר לו שתרומתו היא משנית (אחרת היו מקדישים יותר כסף לאמן אותו), המחשבה שגם אם השקיע מאמץ שבעיני מפקדיו הוא מעל ומעבר, אך סופו לעמוד לדין כי לא התעדכן בסעיף כלשהו בהוראות הבטיחות, הופכת לבלתי אפשרית.
למעלה מ-50 קצינים בכירים במילואים חתמו לאחרונה על מכתב בעניין לרמטכ"ל, שיזם אל"מ משה פישר. פישר פועל כבר זמן רב להקמת גוף משפטי-מקצועי שיחקור תאונות, וספק אם זה יעלה בידו.
הכותרת של המכתב היא "חוסר הבנת השדה המבצעי", אבל נדמה לי שהייתה צריכה להיות "אין לכם מושג מה זה מילואים, ועוד מעט לא יהיו לכם לא מושג ולא מילואים".
החותמים הם השלד של מערך המילואים הלוחם של הצבא, והמסר האמיתי שלהם הוא: אם תמשיכו להחיל עלינו כללים בלתי אפשריים, אנחנו - המעטים שעושים את העבודה - כבר נתקשה להיות שם.
באותו עניין אמר לאחרונה קצין המילואים הראשי, תא"ל שוקי בן-ענת, שהוא תוהה מאיפה יבואו מפקדי המילואים של עוד חמש שנים. אם לשפוט מהסיפור של סא"ל אסף, לא ברור אם מישהו בצבא נותן על זה את דעתו. יותר קל לחיות בפיקציה.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם