עבד לשכנה שלי
האם הצורך שלנו באהבה גורם לנו להעדיף למות עבור תדמית מזויפת במקום להיות נאמנים לעצמנו?
החברה המצליחנית שלי סגרה בשבוע שעבר עסקה ענקית עבור לקוח במשרד שבו היא שותפה. במשך חודש היא כמעט לא ישנה, הלכה כנגד כל הסיכויים בתקופה שבה קשה במיוחד לסגור עסקאות כאלה, התעקשה גם ברגעים הכי מייאשים, ובסוף היא עשתה את זה.
הלקוח התמוגג ושלח זר פרחים ענק, כולם בירכו אותה, אבל כל מה שהיה לשותף שלה להגיד על זה, היה שלדעתו זה נסגר במחיר גבוה מדי. ההערה שלו שברה אותה. למרות שברור לכולם שכנראה לא ניתן יהיה להוציא ממנו מילה טובה בגלגול הנוכחי, היא נמצאת במרוץ בלתי נגמר לכבוש את לבו, אבל בסוף - איכשהו, אף פעם לא מצליחה לעמוד בכללים של האיש הקשוח ביותר בעולם.
אתמול בערב היא הייתה אצלי לקפה ומיד התחילה להתלונן. זה לא ייאמן, היא אמרה. תמיד יהיה לו משהו רע להגיד. תקשיבי, עניתי לה, אני באמת לא מבינה אותך. למה את בכלל ממשיכה לנסות? לא חבל על כל האנרגיה הזאת? אולי פשוט תקבלי את העובדה שהוא כזה, תהיי מי שאת, ושהוא יחשוב מה שהוא יחשוב. הוא יחשוב שאת עורכת דין לא מספיק טובה – נו אז מה? אני לא מסוגלת, היא אמרה. חוץ מזה, את תראי שבסוף אני אשבור אותו.
רצה הגורל, וכשליוויתי אותה לאוטו בדרכה החוצה, נתקלנו בשכנה שלי, זאת שיש לה ארבעה ילדים מחוננים ולא רק שני ילדים רגילים כמו שלי. היא תמיד בוועד ההורים, וכל הזמן עסוקה בלמצוא חוגים מעשירים. את באה להופעה של הצופים? היא שאלה. אוי, אני לא מאמינה, שכחתי לגמרי, החוורתי. זה עכשיו? כן, היא חייכה בפסאודו סלחנות. בחיים לא שכחתי מאירוע של הילדים, שיקרתי. היא הביטה בי במבט ספק ציני ספק חומל, שכולו אומר – על מי את חושבת שאת עובדת? אבל לא אמרה דבר.
כשהיא נעלמה עם הילדים לתוך האוטו, סיננתי מבין השיניים, ראית את זאת? תמיד יש לה משהו רע להגיד. חברתי לא חיכתה שנייה לפני שענתה לי - תקשיבי, אני באמת לא מבינה אותך. למה את בכלל ממשיכה לנסות? לא חבל על כל האנרגיה הזאת? אולי פשוט תקבלי את העובדה שהיא כזאת, תהיי מי שאת, ושהיא תחשוב מה שהיא תחשוב. אז היא תחשוב שאת אמא לא מספיק טובה – נו אז מה? אוי, תסתמי כבר, עניתי לה. חוץ מזה, את תראי שבסוף אני אשבור אותה.
רצתי לתוך הבית כדי לחטוף את המפתחות של האוטו ולמהר להופעה של הילדים בצופים, ומשום מה נזכרתי במאמר שקראתי שכתבה מישהי שמלווה אנשים על ערש דווי כבר שנים רבות. במהלך הזמן היא גילתה שרגע לפני המוות, רוב האנשים מתחרטים בדיוק על אותם דברים, למרות שכל אחד מגיע אליהם מתוך סיפור החיים האישי והייחודי שלו.
החרטה מספר אחת הייתה: הלוואי שהייתי יותר נאמן לעצמי, במקום לדאוג כל הזמן להיות מה שאחרים מצפים שאהיה. כשאתה עומד למות, מסתבר, פתאום לא אכפת לך מה אחרים חושבים עליך או באיזה "כללים" לא עמדת. אתה רק חושב על ההזדמנויות שפספסת. על מי שיכולת להיות, בעוד שהיית עסוק בתחזוקת תדמית של מישהו אחר, שהאמנת שאחרים ציפו ממך להיות.
כולנו עבדים למשהו, ואני לא מדברת על העבדות למקום העבודה, למשפחה, לבית או לילדים. כולנו עבדים לתדמית מסוימת שיש לנו על עצמנו, ואנחנו לא מוכנים לשחרר אותה – ימות העולם. אין מצב שנסתכל על עצמנו במראה ונודה, אפילו רק בפני עצמנו, שזו תדמית שהפכנו עבדים נרצעים כדי לתחזק, ושעליה אנחנו מכלים את מרבית זמננו. זה כאילו שנעדיף למות עם התדמית שנדמה לנו שצריכה להיות לנו, במקום להתעורר למציאות ולהגיד – רגע, זה נורא כל כך אם האמת היא אחרת? ובכלל מי אני באמת?
ואולי זו עוד אחת מהתופעות שמקצינות אצלנו בחיים האישיים כחלק מהעובדה שאנחנו חיים כאן. כישראלים, נדמה שאנחנו כל הזמן עסוקים בהתגוננות. התגוננות מפני הטרור, התגוננות מפני האנטישמיות הגואה, התגוננות מפני הביקורת המטורפת שמוטחת כלפינו מהאו"ם, התגוננות מפני השנאה במדינות המאיימות לחסל אותנו (כרגע זאת איראן, אבל כבר היינו שם עם סדאם, נאצר, היטלר ורבים אחרים, אז בקיצור – שאחמדיניג'אד ייקח מספר).
כנראה שזה נכון מה שאומרים, שמי שנתון כל הזמן לביקורת קשה מבחוץ, הופך עם הזמן למבקר צדקן ואכזרי בעצמו. מילא מה שעושים לנו אחרים, אבל שימו לב מה אנחנו עושים לעצמנו. אנשים רבים עסוקים בהאשמה עצמית בלתי פוסקת כי הם חשים שהתדמית של המדינה כל כך גרועה, שהם פשוט לא מסוגלים להיות מזוהים איתה, למרות שהם בוחרים להמשיך לחיות כאן ולגדל דורות נוספים.
מעבר לכך, הביקורת שאנחנו מטיחים אחד בשני הפכה להיות בלתי נסבלת. לפעמים נדמה לי שאם מישהו במקרה מצליח מדי, הסביבה שלו כבר תדאג לשים אותו במקומו. לא בגלל שהוא יהיר או מזיק למישהו, אלא פשוט כי הצדקנות וה"כללים" לפעמים קצת עולים לנו לראש.
הביקורת המוגזמת שלנו אחד כלפי השני לא באמת נובעת מתוך כללים שנורא חשוב שנפעל לפיהם. זה רק התירוץ שלנו להתנהגות שטיפחנו, כי הסיבה האמיתית מכוערת מדי ואנחנו לא מסוגלים להתמודד איתה.
באמצעות תירוץ "הכללים" אנחנו מאפשרים לצרות העין שלנו להשתולל, לקנאה שלנו להשתחל החוצה דרך נקבוביות העור, ואנחנו מסבירים שזה בגלל "הכללים", פשוט כי קנאה וצרות עין הן כוניפות שאין דברים כאלה, ולא מתחשק לנו לראות אותן. אז נעקם פרצוף, נגיד "אוי, נו, באמת", ונמהר להרוס למישהו אחר שאנחנו חוששים שהוא יותר טוב מאיתנו, בלי לעצור ולתת את הדעת על כמה דברים:
הראשון הוא שאם נהרוס למישהו אחר, אולי נחוש פחות קנאה, אבל זה עדיין לא יקדם אותנו לשום מקום. והשני, הוא שברגע שאנחנו תורמים לאווירה כזו שבה מותר ואף רצוי להרוס למישהו שמצליח בשם "הכללים" הקדושים, אם חס וחלילה נצליח יום אחד בעצמנו, יעשו את זה גם לנו. "הכללים" שהמצאנו הרי נועדו לשרת אותנו. כשאנחנו פתאום הופכים לאלה שמשרתים אותם, ומשתמשים בהם כדי להרוס כל מה שהוא שונה, גם אם הוא טוב במהותו, אנחנו יכולים להבין שמשהו אצלנו התבלבל.
חברתי ואני אמנם כבר לא נהיה מושלמות בעיני כולם, אבל אולי זו הזדמנות לשתינו להשתחרר מכבלי העבדות. לפרידה ממה שמצר את דרכנו, מה שמקטין אותנו ומשאיר אותנו בגבולות שלא טוב לנו בתוכם, מתוך ניסיון לרצות "כללים" של אחרים, שלמרבה הצער לעולם לא יתרצו בכל מקרה.
חג חירות שמח לכולם.
סטטוס: "בכל פעם שמישהו מסביר לי למה הוא בעד עבדות, מתחשק לי שינסו אותה עליו". אברהם לינקולן
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם