מקום בלי דאגה: למה כל כך רגוע בדנמרק?
הדנים לא התרגשו מהמקום ה-1 במדד האושר. ככה זה במדינה עם מערכות חינוך ובריאות מפותחות שדואגת לכולם החל מהרגע הראשון
השינוי הגדול ביותר היה באיזון בין העבודה לפנאי. בעוד שבעבר היינו מצליחים לחטוף ארוחת ערב זריזה כשדנקן היה חוזר מהעבודה בסביבות תשע בערב, היום הוא עוזב את המשרד בחמש. אם מזדמנים למשרד אחרי חמש וחצי, המקום נראה כמו חדר מתים.
אם תעבדו בסוף השבוע, הדנים יחשבו שאתם משוגעים. הרעיון הוא שלמשפחות יהיה זמן לשחק ולאכול ביחד בסוף היום, כל יום. וזה עובד. דנקן עושה אמבטיה ומשכיב את ביתנו ליב, בת 14 חודשים, לישון, כמעט בכל ערב. הם חברים טובים ולא זרים שמנסים להכיר זה את זה כל סוף שבוע מחדש.
למעשה להקים משפחה בקופנהגן היא ההחלטה הטובה ביותר שקיבלנו אי פעם. לא רק שהילדים הם אוכלוסייה שמאוד מכבדים בחברה הדנית, גם התהליך של להביא ילד לעולם היה קל להפליא. 15 דקות אחרי שליב יצאה לאוויר העולם קיבלנו מתנה: עגלה מקושטת בדגלי דנמרק ועמוסה ממתקים, שהובאה על ידי מיילדות ששרו "יום הולדת שמח".
לא הרבה אחר כך הועברנו למלונית, שם המשפחה הטרייה עם הילד הראשון מקבלת חדר פרטי, אוכל וגישה של 24 שעות למיילדות, חינם במשך שלושה ימים (זה רק חלק ממערכת בריאות יעילה ביותר, שבה אפשר לקבל תור אצל רופא באותו יום שבו מבקשים).
אישה דנית אמרה לי לאחרונה שמכיוון שנחוצים שניים כדי להביא ילד לעולם, גידולו צריך להיות אחריות שווה של שניהם. זאת תפיסה מקובלת בדנמרק והמדינה תומכת בה: דנקן קיבל שלושה חודשי חופשת לידה שהוא יכול לנצל בכל זמן בשבע השנים הקרובות, בזמן שאני עדיין מתפעלת מהאפשרויות הנהדרות שמקנה מערכת החינוך לילדים.
אם תרשמו את ילדכם בתוך ארבעה חודשים מיום לידתם לגן מקומי, יובטח מקומו שם במועד שתבחרו להתחיל לשלוח אותו. באופן בלתי נתפס כמעט, אנחנו משלמים קצת פחות מ-1,800 שקל בחודש וליב הולכת לגן מקסים שממוקם חמש דקות הליכה מהבית, שם עשרה אנשי צוות מטפלים ב-24 ילדים , ושף אופה להם לחם ומבשל ארוחות אורגניות. בקיץ נהוג שהילדים הגדולים יותר (בני שלוש עד שש) יוצאים למחנה קיץ ומבלים ימים בטיפוס על עצים ובחפירות.
כמובן שדנמרק מסוגלת לספק מערכות בריאות וחינוך כה מרשימות הודות למסים האסטרונומיים והאוכלוסייה הקטנה יחסית לבריטניה. בדנמרק יש 5,580,516 תושבים , וכחצי מיליון מתוכם גרים בבירה.
מאוד קל להתנייד פה על שני גלגלים, אנחנו יכולים להגיע באופניים לכל רובע בעיר ב-20 דקות , ורשת שבילי אופניים מגיעה גם עמוק לכפר ומחברת בין הערים להמוני הכפרים הקטנים במדינה. האופניים נמצאים בכל מקום ברחובות קופנהגן, אבל לרשות מי שלא יכול להשתמש בהם עומדת הרכבת התחתית היעילה, שיש לה מעליות בכל תחנה.
זאת גם עיר אטרקטיבית במיוחד, עם המרכז ההיסטורי שלה, סבך של רחובות מרוצפים וכנסיות עתיקות, ארמונות ובנייני ממשל, לצד בנייה מודרנית ונועזת. ויש גם את העיצוב הנהדר בחיי היום-יום. בכל מקום שאליו תישאו עיניים, מתחנות הרכבת התחתית עד בתי ספר, בתים של חברים ואפילו מספרות, יש חפצים אלגנטיים ושימושיים. חדר האוכל
אבל לא הכול ורוד ולפעמים יוקר המחיה משאיר אותך ללא מילים. בייגל, פחית שתייה ושקית צ'יפס, למשל, יעלו 60 שקל. חודשי החורף קרים להפליא, ושעות החושך ארוכות. נראה שרוב הדנים בורחים לתאילנד בנובמבר, אבל כשהם פה הם מאמצים את החורף אל לבם ומדליקים נרות בכל הזדמנות בניסיון ליצור אווירה נעימה. הם מארחים הרבה בבית, יוצאים הרבה לקולנוע ומשקיעים במגפיים טובים.
הצד החיובי הוא שברגע שהאביב מפציע הדנים מבלים כמה שאפשר באוויר הפתוח. יש פארקים יפהפיים, שם משפחות צולות נקניקיות בקיץ, יותר מ-100 גני משחקים ציבוריים ואין-ספור אגמים עם ברבורים.
ב-15 השנים האחרונות הנמל שחוצה את העיר הפך מאזור תעשייה למרכז מגורים ותרבות, עם מים כה נקיים עד כי הרשינו לליב לשחות בהם - כמובן בהשגחה של מציל בבריכות שפתוחות חינם. או זה או שאנחנו שמים את פעמינו לחוף המלאכותי באמגר סטרדפרק או לאחד מהחופים האחרים.
זאת אולי מדינה קטנה, אבל לדנים יש רוח מפותחת של יזמות. בקופנהגן דבקים בחנויות ובבתי קפה עצמאיים, בזמן שרשתות כמו "סטארבקס" מוגבלות לתחומי שדה התעופה. בוטיקים קטנים ובתי קפה מעוצבים הם הנורמה, ומחירי שכירות צנועים מאפשרים לחברות סטארט-אפ צעירות לפרוח.
סצנת בתי הקפה והמסעדות פורחת, עם מסעדת "נומה" שעומדת בחוד החנית של ההמצאה מחדש של המטבח הנורדי, ו-14 מסעדות שמתהדרות בכוכבי מישלן. יש גם הרבה תרבות, עם הבלט המלכותי הדני והאופרה המלכותית שמציגים תכניות מגוונות, שגם אנשים כמונו, שעדיין לא התאקלמו בשפה, מסוגלים ליהנות מהן.
אני מתגעגעת לבאזז של לונדון ולאדרנלין שזורם כשהולכים ברחובותיה הומי האדם. בקופנהגן אפשר אמנם לחגוג כל הלילה ברובע הלטיני, אבל בסך הכול החיים יותר רגועים. רוב החנויות נסגרות בשלוש ביום שבת. בימי ראשון מרכז העיר מת. זה היום לבראנץ', לפעילות גופנית (קופנהגן מלאה ברצים לבושי לייקר) ולביקור חינם במוזאונים.
יש גם נכונות גדולה יותר לקונפורמיזם: לשבילי האופניים יש קוד התנהגות, על חציית רחוב ברמזור אדום (להולכי רגל) מסתכלים בעין עקומה, ולדנים יש קוד לבוש שמורכב בעיקר משחור ואפור, כשאפילו גרביים בצבע ניאון ייחשבו נועזים.
זה מרגיש בטוח בצורה יוצאת דופן. אני רצה בחושך עם אייפוד בלי חשש, וכמו רוב האימהות הדניות, אני יכולה להשאיר את ליב לישון בעגלה מחוץ לבית הקפה. לפעמים אני מתגעגעת לאקשן של לונדון בימי שישי בערב.
היא גם מאוד לבנה - מה שמביא איתו חוסר במגוון תרבותי והבנה של מה שהוא חלק כה חשוב בהפיכתה של לונדון לעיר הנהדרת שהיא. הדנים פותחים לאט את גבולותיהם, אבל בקרב רבים יש פחד לא מדובר שהחברה המושלמת הזאת, שפועלת בצורה כה יעילה בגלל המסים הגבוהים, עשויה להתנפץ אל מול זרם של מהגרים.
מבחינות רבות אנחנו מרגישים פה כמו שהיינו מרגישים בלונדון לפני 60 שנה, בנקודה זאת בחיינו, וזה באמת מקום נפלא. יהיה מרתק לדעת אם המדינה תצליח לשמור על מקומה בראש הרשימה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם