השיחות באיסטנבול: אופטימיות זהירה
לא צריך להתרשם מהודעות על ה"רוח החיובית" של נציגי המעצמות בשיחות בטורקיה. כמו ב-2009, גם הפעם נראה שהאיראנים מושכים זמן
בניגוד למה שאמרה אתמול הילרי קלינטון, אין "פתווה" (פסק הלכה איסלאמי) של המנהיג הרוחני נגד "ניסיון להשיג נשק גרעיני", אלא אמירה של המנהיג הרוחני נגד עצם "השימוש בנשק גרעיני", וההבדל גדול מאוד. הרפובליקה האיסלאמית מיישמת טכניקות משא ומתן קלאסיות של הבזאר הפרסי - וזוהי איננה הכללה אתנית דה-לה שמאטע.
מאות ניירות עמדה נכתבו בעשורים האחרונים על הדרך שבה נציגי הממשל האיסלאמיסטי מנהלים את מגעיהם עם העולם, ורבים מהם חוזרים בסוף לבזאר - שהיה ועודנו מוסד מרכזי בחברה האיראנית. אחת הטכניקות הללו, לדוגמה, היא הבנה שמשא ומתן מוצלח בנוי על משבר מתמשך שבו צד אחד מנצח והשני מפסיד; האיראנים הם מומחי המומחים בניצול ארכני של הזמן.
ההצלחה של המגעים ביממות האחרונות לא תימדד עכשיו, אלא בעוד שבוע, שבועיים, כאשר האיראנים יצטרכו לפרוט אותם לצעדים מעשיים. רק אז נדע את כנותם. איך אנחנו יודעים? משום שכבר היינו בסרט הזה. כבר אמרנו שזו ההזדמנות האחרונה לפתרונות בדרכי שלום. אנחת רווחה כבר נשמעה בעולם כולו, ובעיקר בבורסות האנרגיה והסחורות. זה היה ב-2009 בז' נבה. איראן תעביר את החומר הגרעיני שלה למדינה שלישית ותקבל מהרוסים מוטות דלק גרעיני מועשר. ייווצר מנגנון מעשי של פיקוח הדוק יותר על מתקני הגרעין ויוצג מתווה להסרת הסנקציות. נו, טהרן תהיה ז'נבה.
מה קרה אחרי הדיווחים האלה? שום דבר. האיראנים טסו הביתה וחזרו עם עוד שורת דרישות. דוגמה קלאסית מתוך הבזאר בטהרן: אחרי שכבר מסכמים על מחיר עבור סחורה, ורגע לפני התשלום, מוסיפים עוד משהו עבור אותו מחיר. את זה ניסו האיראנים לעשות. בדיעבד התברר שזה לא היה משא ומתן, אלא בדיקת נאותות שטהרן ביצעה למעצמות. חולשתן התגלתה. לצנטריפוגות המסתובבות רק הצטרפו חדשות.
הנה המקל והגזר שהמעצמות הציעו לטהרן. המקל אומר כך: אתם נתונים תחת הסנקציות החריפות ביותר ומבודדים יותר מאי פעם. אם תמשיכו, הסנקציות יוחרפו ותישקל נגדכם תקיפה צבאית. והנה הגזר, והוא ארוך מאוד: אנחנו מסכימים להמשך העשרת האורניום באיראן. אם ב-2009 טהרן נדרשה להפסיק פעולות העשרה, נקודה, היום המערב מוכן להכיר בכך שחלק מתוכנית גרעין אזרחית באיראן תכלול העשרה באמצעות צנטריפוגות.
במובן הזה מדובר בניצחון איראני מובהק. העולם מוכן להכיר בהעשרה איראנית - למרות ההפרות הבוטות של ה-NPT בחירוק שיניים, מתוך הבנה שצריך לשכנע את הסינים והרוסים שנעשה כל מאמץ למנוע עימות צבאי דרמטי. זו הקרבה.
לכן מחוות הרצון הטוב שהמערב מבקש היא הפסקת העשרת האורניום לדרגת 20 אחוז, הגבוהה יחסית, ובהמשך העברת החומר המועשר לדרגה הזו לידי צד שלישי. עכשיו האיראנים יכולים לעשות כמה דברים: להפסיק להעשיר אך לסרב להעביר את החומר הבקיע, לדון במתקן הצבאי בפורדו, לדון על מספר הצנטריפוגות וכו'. " ארגז הכלים" הזה נוצר משום שהאיראנים סיכלו את העסקה הקודמת; כך הם לומדים שהמשך מגעים לשם מגעים מקדם את תוכניתם הגרעינית בלי לחייב אותם לוויתור אמיתי.
המשמעות האמיתית של הצעות המעצמות אתמול היא הכרה פוטנציאלית בכך שאיראן הפכה ותישאר מדינת סף גרעינית. אם איראן תצעד במתווה המתפתח, היא תמיד תהיה כמה צעדים מפצצה. הניסיון של אובמה והמערב הוא כעת לקבוע את המרחק - לא לנטרל לחלוטין את היכולת. הסוסים כבר ברחו: היכולת ממילא תלויה באורח עמוק בידע הטכנולוגי שכבר הושג. אז עכשיו מדברים לא על פירוק הצנטריפוגות, אלא על המספר שיישאר באיראן, ולא על מסירת החומר הבקיע, אלא על הכמות המקסימלית שטהרן תחזיק.
אך המערב לא רק ויתר על דרישתו המוחלטת לעצירת העשרת האורניום במדינה. ייתכן - אנחנו לא יודעים בוודאות - שהוא גם ויתר על אחד המרכיבים המהותיים ביותר בדיאלוג שלו עם איראן ועם כל מדינה פורעת חוק: ההודאה.
עד כה אחד החלקים המשמעותיים ביותר בשיח של הסוכנות לאנרגיה אטומית עם איראן היה ההתעקשות שזו תחלוק עם האו"ם את מרכיבי תוכניתה הצבאית. במילים אחרות: שהיא תודה ותכה על חטא. תתוודה על כוונה או בדיקה שהייתה לה בעבר לפתח נשק גרעיני. תמסור את כל המידע שברשותה על ניסויים שבוצעו ותוצאותיהם. תסביר שהיא חטאה וכעת חזרה בתשובה גמורה ותפתח את כל מתקניה הצבאיים והאחרים לביקורות פתע על בסיס קבוע.
הווידוי היה חלק קריטי מדרישות המערב כלפי טהרן. תכליתו לא הייתה להשפיל את האיראנים, אלא לוודא כמה רחוק הגיעו בפיתוח נשק גרעיני. כך עשה קדאפי כאשר לוב נטשה את תוכניתה הגרעינית. אך האיראנים מביטים בדוגמה הלובית בבוז: מבחינתם, קדאפי נהג בחולשה שהעידה על נפילתו הצפויה. לעומתו, הדוגמה הפקיסטנית קוסמת לאיראנים הרבה יותר - איסלאמבאד המתינה עד שביצעה ניסוי גרעיני וכך קבעה עובדה בשטח ששדרגה את מעמדה הבינלאומי.
בניסיון למנוע מלחמה, המערב כבר לא מבקש מהאיראנים את הפרטים העגומים על הרומן הגרעיני בעבר. הוא מסתפק בשלב הזה במשפט האלמותי והקבוע של מערכות יחסים במשבר: בוא נדבר על העתיד. זה תמיד נשמע אופטימי, לפחות בהתחלה.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם