אבא לא צריך תמונות כדי לזכור
אני לא מתעדת את אבא כי אבא לא צריך את התמונות מהמלחמה שיזכירו לו, אותן הוא זוכר היטב. אבא שלי רוצה תמונה מהחיים שלפני
מלודז', לבירקנאו אושוויץ. מאשוויץ לפירסטנגרובה, לעבודות כפייה במכרה. מפירסטנגרובה לצעדת המוות. אחר כך למחנה דורה. אחר כך לברגן בלזן. חמש סלקציות. ארבעה טרנספורטים. אני כותבת למרות שכבר כתבתי, אני כותבת בגלל שחוץ מלכתוב אני לא עושה כלום, אני לא מחפשת ולא מנציחה ולא מתעדת את אבא.
אבא שלו, זאבל (זבולון), שמת מרעב בגטו. אחותו הגדולה, חנה, שנעלמה. שתי האחיות הקטנות, רחל ורייזלה. רבקה שמתה מטיפוס. אמא שלו וציפורה, שנרצחו בחלמנו. מה עושות לך התמונות החדשות, אני שואלת את אבא. 'שום דבר' הוא אומר.
אבא סגר בבקבוק את מה שהיה (כך הוא מסביר), וכשלא חייבים הוא לא פותח. אלה לא התמונות שלו. זאת לא המשפחה שלנו.
זאת משפחה אחרת. אבא לא צריך תמונות שיזכירו לו מה היה. הוא זוכר. המצלמה בראש שלו שימרה אלפי צילומים: אמא שלו על פסי הרכבת, שתי ילדות קטנות, אחיותיו, נלקחות על ידי הנאצים. 'הלכנו חמישה וחזרנו שלושה', אבא אומר. הפעם הראשונה שהנאצים נכנסו אליהם הביתה.
'שנל שנל', אמרו לאבא שלו ואחר כך חבטו בו עם אלה. אז הוא לא צריך תמונות, הוא אומר. את מה שהוא מחפש: אישה אחת, אמא שלו, על פסי הרכבת, מבטיחה שתחזור - אין. האחיות שלו - ילדות קטנות עם צמות בהירות - אין. את עצמו - ילדות ונערות. איך נראה? הימים שלפני המלחמה, תמונה משפחתית. אבא רוצה תמונה מהחיים שלפני. ארוחות חג ושבת. מה שנמחק לו. סיפור המוות חרות אצלו בזיכרון.
מהרבה דברים בעולם, יותר מכסף, יותר מדברים אחרים, מילדות, אני רוצה למצוא משהו, כדי שאוכל לצלצל לאבא שלי ולהגיד לו ש'אבא, מצאתי'. מזכרת. כבר לא מישהו, אבל משהו. התמונות האלה, לא קשורות לשום מקום שאבא היה בהן. אני מצלצלת לברר במיוחד. אולי מישהו טעה. ואבא שלי שאומר ש: 'הייתי שליח בגטו. גטו לודז'. ילד שליח עם כובע של שליח, אולי בכל זאת מישהו צילם ושמר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם