מותה של הסולידריות הישראלית
לא יעזרו 1,000 ימי התרמה ו-500 פעילויות של משרד החינוך. במבחן האמיתי, מבחן החיים, שבפניו עמדנו כולנו בחוף בוגרשוב, נכשלנו
במהלך השניות הארוכות החלו נעמדים עשרות אנשים וצופים במחזה הקשה כבסרט. שניות ארוכות שהיו נצח עבור פיינגולד, שנאבקה על חייה מתחת למים.
לא ברור מה חשבו לעצמם העומדים מנגד, אבל ברור מה היה הלך הרוח בישראל ביום שאחרי: זעזוע והלם אל מול העובדה שעשרות ישראלים ראו אדם טובע, ולהוציא אחד - אבי טויבין, בן 62 לא חשב איש לקפוץ למים ולהציל את האישה הצעירה.
לפני כשבועיים, על חוף בוגרשוב בתל אביב, קיימו מספר רב של צעירים יחסי מין עם אישה לעיני עשרות רבות של ישראלים שעמדו מנגד והתבוננו במחזה.
אפשר שהיו סבורים שלא נכון להפריע לאנשים במהלך האקט האינטימי שהפך לפומבי מרגע שהוצא לחזקת הרבים; אפשר שמצאו את הדבר משעשע, מגרה, מסקרן, מרתק לצפייה; אפשר שלא היה להם נעים לגשת ולהפריע; אפשר שהם לא חשבו שיש משהו פסול במראה עיניהם.
אפשר שהם עמדו שם, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, וסברו שהאישה, השם ירחם, נהנית מהעניין; שהיא אינה שותפה לאקט שגם אם נעשה מרצון, הוא אונס לכל דבר, ניצול של אדם במצב נפשי רעוע, ואולי למטה מכך, לטובת הנאה מינית.
נניח לרגע לאישה, למצבה הנפשי ואפילו לצעירים עלובי וטמאי הנפש; אין צורך גם להתעכב כרגע על פרשנות משפטית או מוסרית למחזה של האקט המיני שנעשה בצהרי היום לעיני כל. המחזה האמיתי, זה שדורש פרשנות, הוא המחזה הסובב את ההתרחשות.
זה של עשרות הישראלים הצופים במתרחש ומחרישים. אחד או שניים מרימים את הטלפון הסלולרי ומצלצלים למשטרה. אישה אחת ניגשת וזורקת מילה, אבל איש אינו קופץ למים של נהר התועבה ששוצף לעיניו. איש אינו קופץ להציל את חייה של האישה הזאת, את גופה ואת נפשה. לא נמצא אבי טויבין אחד לרפואה בעת ההיא, בחוף ההוא.
הסיפור הזה אינו סיפור על מין, אינו סיפור על התנהגות המשטרה, אפילו לא על נורמות של מותר ואסור, של מקובל ושל
אלה מרוכזים בהנאתם החולנית מאקט מיני כזה; אלה מרוכזים בהנאתם מהצפייה; אלה מרוכזים בפחד שלהם מהתערבות; אלה מרוכזים בילדיהם; אלה בענייניהם; אלה באינטרסים שלהם; אלה באידיאולוגיות שלהם; אלה בתקציבים שלהם; אלה באלוהים שלהם. אבל אף אחד, אף אחד, בישראל של היום אינו מרוכז עוד במישהו ובמשהו שאינו עצמו.
זו האמת. הסולידריות הישראלית, זו שאהבנו להתקשט בה לאורך השנים, לטעון בצווארון כחול-לבן מורם שהיא מבדילה אותנו משאר העמים; הרוח הישראלית המפורסמת; האחווה, אם של הלוחמים; אם של האזרחים לאומה; אם של ישראלי לאחיו הישראלי - מכל אלה לא נותר דבר.
לא יעזרו 1,000 ימי התרמה, 100 ספיישלים בטלוויזיה ו-500 פעילויות של משרד החינוך; במבחן האמיתי, מבחן החיים; המבחן שבפניו עמדנו כולנו על חוף בוגרשוב לפני שבועיים, נכשלנו; נכשלנו כחברה. והגיעה השעה לומר את האמת: ישראל של פעם, ישראל שלמענה כולנו שולחים את בנינו למות ולהמית, ישראל שרבים כל כך מכנים את עצמם פטריוטים שלה, ישראל הזאת מורכבת מאוסף של אנשים שאינם ראויים עוד להיקרא חברה.
כי חברה מושתתת על שורש החברות, על ערך שותפות הגורל; ומיום שאיש בישראל אינו חבר עוד של איש זולת עצמו; ומיום שאיש-איש לגורלו - אנו חדלים מלהתקיים כחברה וגם כאומה. כי אומה שלא נותר בה אברהם טויבין אחד לרפואה, אפילו לא צדיק אחד שיקפוץ למים הסוערים כדי להציל את אחותו; אומה כזאת כמוה כסדום. וכל עונש שיושת עליה מגיע לה.
חול המועד, פסח, תשע"ב. זכרו את הרגע הזה בזמן; הוא סמלי לא פחות משהוא נורא. הוא מזמן עבור כולנו הזדמנות ליקיצה פראית ומבועתת מחלום הבלהות שהפכנו את חיינו בארץ הזאת להיות, מתוך כוונה החלטית לעשות שינוי של ממש.
ואם גם על כך נעבור בדממה דקה או במשיכת כתפיים שכולה תירוצים והסברים למדניים, ונסתפק שוב בצקצוקי שפתיים, אפשר שבאמת גם אם הגוף הזה שלנו עדיין נחשב חי, הרוח הישראלית הזו שבתוכו מתה לבלי שוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם