ילדי הדור הבא
יום השואה אינו משמעותי עבור הדור השלישי והרביעי כפי שהיה עבור הדור השני. על מערכת החינוך להפוך את הזיכרון לרלוונטי גם להם
הם חיו בתוכנו, האודים המוצלים הללו. רבים מהם היו הוריהם של חברינו הקרובים. הם ליוו אותנו בשתיקות הכואבות שלהם, בסיוטים, בצרחות קורעות הלב בלילה, בגעגועים המדממים למשפחתם שנספתה, לילדותם שלא הייתה, לילדיהם שנרצחו.
יום השואה היה אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה של ילדותנו. הוא צרוב בתודעה של דור שלם, שאת אישיותו הוא עיצב במידה רבה. הסיפורים המחרידים על הזוועות היו חלק מההתבגרות שלנו, בני הדור השני, והם חלחלו גם אל מי שהוריו לא עברו את השואה.
הקשר שלנו לארץ ניזון, בין השאר, מתחושת הגאווה והניצחון שלהם על כך שהנה, למרות הכל, יש לנו מדינה וצבא ומקום לבנות בו משפחות חדשות וחיים חדשים במדינה שהיא כולה שלנו. תסמונת הדור השני יצוקה ברבים מאיתנו בזכות ספריו של ק.צטניק ואחרים. הסיוטים של חלקנו באו משם, אף על פי שנולדנו וחיינו כאן.
הזמן שחלף קטף את הניצולים מתוך החיים. חלקם נפטרו בשיבה טובה, חלקם ממחלות שהזיכרונות העמיסו על הגוף, עד שלא עמד יותר במטלה. גם בני הדור השני התבגרו. לרבים מהם כבר יש נכדים - הדור השלישי. יש גם כאלו שיש להם נינים - הדור הרביעי. שני הדורות הללו נולדו אל מציאות שונה לחלוטין.
חוויית השואה שלהם מגיעה בעיקר מסיפורים, מימי זיכרון, מפגישות מתוכננות עם סבא או סבתא או דודים של חבריהם לכיתה, שהוזמנו לספר בימי הזיכרון לשואה על מה שעבר עליהם. הבתים שלהם, כמו גם של חבריהם, כבר אינם חשוכים ואפלים. התריסים אינם מוגפים, הרדיו אינו מדבר בשפה ההיא, משם, הם כבר לא מוצאים במקום מחבוא
השואה עבורם היא במידה רבה אירוע היסטורי. מחריד, בלתי נתפס, אבל יחד עם זאת הרבה פחות מוחשי. בבואם להתייצב בראש המחנה של העשייה בארץ, בכל תחום שהוא, הם כבר לא יעלו כל כך הרבה את זכר אותה שואה ויחששו הרבה פחות מהאפשרות שיום אחד היא תתרחש שנית, כך או אחרת.
קיומה של מדינת ישראל הוא עניין מובן מאליו, לא איזה נס גדול וגאווה עצומה מעצם היותה מדינת העם היהודי. יום השואה עבורם הוא הזמן שבו לובשים חולצות לבנות, מתכנסים בבית הספר למסדר זיכרון ומקווים שייפול על שיעור שלא אוהבים.
מצד אחד, טוב שגדלים כאן דורות שאינם נושאים עמם את הטראומה ההיא - או כניצולים או כמי שגדלו איתם ובתוכם.
ובכל זאת, ישנה חשיבות עצומה להמשיך לזכור. לעצב גם את דמותם של הדורות הבאים כמי שיודעים היטב מה היה שם, וכיצד העולם כולו שתק כאשר מיליוני יהודים הוכנסו למחנות ריכוז ועמדו בתורים אינסופיים לקראת כניסה למקלחות המוות.
נכון לעכשיו האמצעי הכמעט יחיד לשמר את הזיכרון הוא המסעות לפולין והסיורים במחנות הריכוז; טיול לחו"ל שעולה הרבה כסף להורים וברוב המקרים משאיר רושם מסוים, אבל רחוק מלהיות חוויה מכוננת. גם בשובם משם מחכים הצעירים שערב יום הזיכרון יעבור, ומקומות הבילוי והטלוויזיה יחזרו לתפקד כרגיל.
טוב יעשה משרד החינוך אם יכנס את מיטב הכוחות על מנת שיחפשו יחד דרכים להעביר את הזיכרון מדור לדור. אין כאן פתרון קסם, אלא נדרשות עבודה קשה, מחשבה יצירתית ונכונות לצאת מהקופסה. את זיכרון השואה צריך להעביר לשפה שבה הילדים מדברים היום: שפת האינטרנט על כל שלוחותיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם