אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד
הקרב האחרון, הסיגריה האחרונה, המילים האחרונות. לרגל יום הזיכרון: הרמטכ"לים כותבים על החלל שאת זכרו הם נושאים עמם לעד
הרמטכ"ל ה-20 חוזר לארבעה רגעים בחייו של לוחם הצנחנים המבריק
כלוחם ומפקד בצה"ל זה כ35- שנים, כמי שיצא למשימות רבות מצפון הארץ עד דרומה ולפעמים גם הרחק מגבולותיה, איבדתי מפקדים, פקודים ורעים רבים.
אלבום הזיכרון שלי עמוס סיפורים, זיכרונות ותמונות שמציירות את מופת פועלם של אותם קצינים וחיילים שמסרו את נפשם ונפלו עלי חרב עבור ביטחון ישראל ואזרחיה.
מקום מיוחד באותו אלבום אישי יהיה לעד שמור לסרן ערן שמיר ז"ל. התמונה הראשונה של ערן שנצרבה על לוח לבי היא תמונתו של נער אשר פקד שנה אחר שנה את אנדרטת הצנחנים. אביו, רס"ן (במילואים) דובי שמיר ז"ל, סגן מפקד גדוד של חטיבת צנחנים במילואים, נהרג בתאונת אימונים כשערן היה עוד תינוק.
על אף שבעצם לא זכה להכיר את אביו, הלך ערן כאילו באופן טבעי בדרכו, לאור הערכים שנותרו בבית גם לאחר מותו. הוא דחה את שירותו הצבאי ויצא לשנת שירות בחברה להגנת הטבע, ולאחר מכן, כמו אחיו אלישע לפניו, התנדב לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים והגיע לשרת בסיירת הצנחנים.
היום עולים שניהם בזיכרוני - אב ובן, שני דורות, שני גלים עצומים של כאב עבור המשפחה, שני עמודי אש עבור כולנו.
תמונה נוספת שלעד תישאר טבועה בי היא של ערן כקצין צעיר, מפקד צוות בסיירת, שלקח חלק בתרגיל שבו ביקרתי זמן קצר לאחר שקיבלתי את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. ראיתי כיצד הוא מוביל בצוותו תחקיר לאחר התרגיל.
הבטתי בו וראיתי כיצד היסודיות והרצינות שאפיינו אותו קיבלו ביטוי מוחשי ביותר. נוכחתי כי הדוגמה האישית ומופת המעשה משתקפים בכל מילה, בכל מחווה, בכל צעד שעשה. באותם רגעים, על אפוד וחגור, ראיתי את ערן כפי שהיה - בוגר לגילו, אחראי, חריף ובעל רצון בלתי נדלה לתרום.
באותן שניות יכולתי לדמיין את עתידו של ערן, בצה"ל ומחוצה לו, את כל מה שעוד נותר לו לעשות, להשיג, את הפסגות שנותרו לו לכבוש - שוודאי עוד יכבוש הרגע הזה, פשוט ואכזרי, מתמצת את תחושת ההחמצה הגדולה, את כל שאלות ה"אילו" וה"מה יכול היה להיות" שעלו בי לאחר אותו ערב מר ונמהר שבו נפרדנו מערן.
רגע שלישי שנחרת בזיכרוני, שהוא גם באופן טבעי קשה מאין כמוהו, הוא מערב 15 במאי 1997, בעיצומו של מבצע מיוחד של סיירת הצנחנים באזור זליא שבלבנון. היה זה המבצע שבו מצא ערן את מותו, ועמו גם סמ"ר זאביק זומרפלד ז"ל וסמ"ר רן מזומן ז"ל.
אני, כמח"ט הצנחנים, מפקד על חפ"ק המבצע במרג' עיון. ערן הוא סגן מפקד הסיירת. בהיתקלות עם מחבלי החיזבאללה נפגעים מפקד הכוח וכמה לוחמים נוספים, וערן לוקח את הפיקוד ועולה מולי בקשר. אני מעביר לו הנחיות - פינוי הפצועים, התקדמות דרומה ומפגש עם המסוקים. הוא משיב שיעשה כן.
אלו היו המילים האחרונות ששמעתי אותו אומר. אולי גם המילים האחרונות שלו לפני שצעק שנפגע בחזהו, ונפל. הדממה בצד השני של הקשר, שבאה לאחר מכן, נותרה בי כפצע שאינו מגליד.
זיכרון רביעי ואחרון, בבוקר שלמחרת. אני עומד על סף בית משפחת שמיר, מול אמו של ערן, הדס. אומר לה: "דסי, גם את ערן לא הצלחתי להחזיר". אני נכנס לבית, ולומד שיעור נוסף על דמותו של ערן, על אהבת הארץ שפיעמה בו בעוצמות שקשה לתאר.
הייתה זו אהבה לכל אבן, צמח וחיה, אהבה למורשת ישראל ומחויבות חסרת גבולות למשמר הארץ ולבניינה. נכנסתי לביתו של ערן, לחדרו הריק, והתוודעתי לכוח שדחף אותו לאורך הדרך - מהנער באנדרטה בתל נוף ועד לגבר, ללוחם, למפקד שהוביל את הכוח באזור רכס א-דאהר שבלבנון ונפל בקרב.
ארבע תמונות, ארבעה רגעים, כל אחד מהם מגלה עולם, מגלה אדם שהיה ועודנו מופת לתעוזה שבקרב, לתעצומות שבנפש - סרן ערן שמיר ז"ל. יהי זכרו ברוך.
סרן ערן שמיר, סגן מפקד סיירת צנחנים, נהרג במאי 1997 במהלך מבצע "מרכבות האלים", נתקלו החיילים במארב של חוליית חיזבאללה כשהיו בדרכם לבצע פעילות מסווגת בעומק לבנון.
יחד עמו נהרגו שני לוחמים נוספים: סמ"ר זאב זומפרלד וסמ"ר רן מזומן. עוד שישה נפצעו קשה. בני גנץ היה אז מח"ט הצנחנים שפיקד על המבצע וקיבל את תוצאותיו בצורה קשה. ההסתבכות באירוע השפיעה עליו לאורך תקופה ארוכה ולא פעם ציין בפני חבריו הקרובים את האירוע כאבן דרך בחייו.
שמיר ז"ל, בן 22 בנופלו, תושב מזכרת בתיה, נחשב ללוחם מבריק בסיירת האדומה. אביו, דובי, מג"ד בצנחנים, נהרג בתאונה מבצעית בצה"ל 20 שנה לפני מות בנו, שהיה אז בן שנתיים. "ברגע שפתחו את השער והבטתי בחרכים, מי צריך יותר בארצנו הקטנטונת?", סיפרה אמו, דסי, לאחר מות בנה. חייליו של הקצין שיועד לגדולות סיפרו לאחר מותו כי נהג לומר להם שעליהם לזכור שארץ ישראל נקנית בייסורים.
הרמטכ"ל ה-19 עדיין מחפש בין שורות הלוחמים את מפקד סיירת גולני האגדי
השבתי לו שלהיכנס לביתה של מרים פרץ ולנחם אותה על נפילתו של בנה השני בהגנת העם והמולדת היה קשה לי הרבה יותר. תמיד זה היה קשה, גם כשעשיתי זאת בפעם המי יודע כמה. אי אפשר להתרגל לכך אף פעם. את הפגישות הנוראות הללו אשא בזיכרוני עד יומי האחרון.
לא אחת תהיתי, מה לעזאזל מכשיר צעיר בן 21 או 22 לעמוד מעל תלולית עפר טרייה ולהספיד את פקודו בן ה-19 שנפל בקרב. באיזה בית ספר, מכללה או אוניברסיטה מלמדים את המקצוע הייחודי הזה? איפה אפשר ללמוד זאת בכלל? מאיפה הכוחות? מאיפה תעצומות הנפש? גם במלאת 64 שנים, "המקצוע" הזה הוא "מקצוע נדרש".
את ידידי, רס"ן גוני הרניק ז"ל, מפקד סיירת גולני שנפל בקרב על הבופור, הכרתי היטב ואהבתי אהבת נפש. זו הייתה רעות לוחמים של אמת. גוני סיים לפקד על הסיירת זמן קצר לפני המלחמה, והעביר את הפיקוד לרס"ן משה קפלינסקי.
גוני הצטרף לנגמ"ש הפיקוד שלי רגע לפני שחצינו את הגבול. עם תחילת הלחימה על הבופור קפלן נפצע, גוני החליפו, ובמהלך כיבוש המוצב נפגע ונהרג. הבופור היה של גוני, הוא תכנן והכין את הסיירת ללחימה, פיקד עליה, ונפל.
יחד עמו נפלו חמישה לוחמים ומפקדים. מפקד צוות צעיר נפצע, ולימים היה למפקד הסיירת והחטיבה - תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנפל אף הוא כמפקד כוחות צה"ל בלבנון שנים רבות אחר כך. אנחנו "דור לבנון". את מיטב חברי השארתי על אדמת הארץ המקוללת הזו. חזרתי משם עם חברי הלוחמים בשורות חסרות מאוד.
לפני חמש שנים, כשנקראתי לשוב לשורות צה"ל ולהתמנות לרמטכ"ל, סקרתי את משמר הכבוד ברחבת המטכ"ל בתל אביב, והתפניתי ללחוץ את ידם של האלופים. חיפשתי לרגע את פניהם של ארז גרשטיין ז"ל, של אמיר מיטל ז"ל, ואת דמותו של גוני הרניק ז"ל.
הם היו אמורים להיות שם. הם היו הטובים שבבנים והטובים שבמפקדים, אך המטכ"ל שלי עמד בשורות חסרות - גוני, ארז ונוספים לא היו שם, אך דמותם, רוחם ומורשתם היו שם ויהיו שם לעד.
אנו מציינים השנה יום זיכרון ועצמאות מיוחדים משהו. מדינת ישראל בונה עצמה, מארגנת את מוסדותיה וחברתה צעד אחר צעד תוך התמודדות עם קשיים חברתיים, כלכליים וביטחוניים משמעותיים. החברה הישראלית וצה"ל זקוקים לכל נערה ונער.
לא עת להשתמטות היא אלא עת להתגייסות. כל אחד בתורו ובמקומו. ישראל חייבת לעבור מ"שירות החובה" ההולך ומידלדל ל"חובת השירות לכל". בג"ץ כבר קבע את שלו, החברה משדרת את הצורך, והנוער והלוחמים מצפים לשותפים החדשים.
ביום הזיכרון הזה אנו מביטים לאחור בגאווה, זוכרים ומזכירים ומסתכלים קדימה - זוכרים כי זוהי עת לאחוז בטורייה ובמכוש, לחלום, להגשים, לעשות ולבנות, ולהביא את המדינה לפסגות חדשות של ביטחון פיזי, כלכלי וחברתי, ואל שלום עם שכנינו. לו יהי.
רס"ן גוני הרניק, יליד ירושלים, נהרג בגיל 26 והפך לאחד מסמלי מלחמת לבנון הראשונה וחטיבת גולני. הרניק, מפקד סיירת גולני, איבד את אביו בהיותו בן 16. הוא פיקד על היחידה המובחרת בקרב על הבופור ב-1982, אבל עוד הרבה לפני כן הלך שמו לפניו כמי שהפך את סיירת גולני לאחת היחידות היוקרתיות בצה"ל, ועתידו ניבא לו גדולות.
לפני מלחמת לבנון החליט להשתחרר, אבל זמן קצר לאחר מסיבת השחרור, כאשר פרצה מלחמת לבנון, שב לצבא והצטרף לחפ"ק סגן מפקד החטיבה, גבי אשכנזי, בעת כיבוש הבופור.
מפקד הסיירת שהחליפו, משה קפלינסקי, נפצע במהלך הפעולה והרניק התנדב לחזור ולפקד על חייליו. אשכנזי החליט לאפשר לו זאת מכיוון שהרניק הכיר יותר טוב מכולם את היחידה. לקראת סיום המבצע, בתעלה האחרונה במוצב, נהרג.
הרמטכ"ל ה-18 לא שוכח את מפקדו הנערץ בטייסת "האחת"
השיטה הייתה תקיפות חוזרות ונשנות של אתרי סוללות הטילים. עד חודש יולי איבד חיל האוויר מספר מטוסים כתוצאה מתקיפות אלה, ובשבי המצרי ישבו כבר מספר לוחמי צוות אוויר, ביניהם סגן מפקד הטייסת שלנו.
בחיפוש אחר פתרונות מבצעיים לבעיה, התבשרנו במהלך אותו חודש יולי כי האמריקאים הסכימו לספק לנו מערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, שתפקידן היה לשבש את מערכות ההנחיה של הטילים.
ב-18 ביולי ירדתי לטייסת כהרגלי בחודשים האחרונים, גם היום אנו מתוכננים לתקוף אתרי טילים מערבית לתעלת סואץ. היום תהיה זו הפעם הראשונה שבה נטוס עם המערכות החדשות.
מפקד הטייסת עמד על במת חדר התדריכים, ועל הלוח הגדול מאחוריו שורטטה צורת המבנה שעלינו לטוס בו על מנת לייעל את תפקוד מערכות הלוחמה האלקטרונית. השמות של הצוותים היו רשומים בצדו הימני של הלוח: מובילים: חץ/עיני. מס' 2: חולדאי/ברק. מס' 3: פלד/גולדווסר. מס' 4: חלוץ/שמיר.
שמוליק תדרך ביסודיות ועבר ביסודיות על כל פרט ופרט, המתח ניכר בחדר התדריכים, היה ברור שהטיסה מורכבת ומסוכנת. הרעיון לטוס במבנה קשיח נראה לא טבעי לטייסי הקרב. שמוליק הבהיר לנו כי יש להתעקש על טיסה בצורת המבנה המוגדרת גם אם הטילים שישוגרו אלינו יחלפו קרוב למטוסים.
שמוליק היה מפקדי זה שמונה חודשים, אהבתי אותו בגלל אישיותו ומקצועיותו. הוא הדריך אותי בשלוש טיסותיי הראשונות על מטוס הפנטום ושלח אותי לטיסת "סולו" (טיסה ראשונה ללא מדריך).
בן קיבוץ שפיים, ממוצע קומה, רזה ונוטה להקריח. חיוכו היה שובה לב. יחד עם הקשיחות הפיקודית המתבקשת הוא היה בראש ובראשונה אדם שרצית להתחבר אליו, להיות קרוב אליו. כצעיר הטייסים בטייסת באותה תקופה ראיתי בו הרבה יותר ממפקד, הוא היה הדמות לחיקוי.
שעת התקיפה נקבעה ל-12:40. התקרבנו אל תעלת סואץ תוך שאנו מתארגנים בתצורת המבנה שעליה דיבר שמוליק בתדריך. טסנו בגובה 20 אלף רגל (כ-60 ק"מ), מערכות המטוס הבהירו לנו שמערך הטילים המצרי גילה אותנו. היינו אמורים לעקוב אחר השיגורים, לאתר את נקודות השיגור ולתקוף אותן.
הטיל הראשון שוגר לעברנו והחטיא, כך גם השני. היה זה בלתי טבעי לראות אותם מרגע השיגור ולא לנסות לחמוק מהם. הטיל השלישי חלף קרוב מאוד בינינו והתפוצץ, מטוסם של חץ ועיני נפגע.
פס עשן לבן השתרך מן המטוס הפגוע, הקשר עם שמוליק ניתק, המטוס החל בפנייה שמאלה תוך שהוא מנמיך אל הקרקע. עקבתי אחריו בעיניים כלות, מייחל לשמוע אותם או לראותם צונחים מן המטוס הפגוע.
חזרה בטייסת, פנים נפולות, מבטים עצובים. מנחם עיני שבוי, חץ נעדר. המילים הללו היו חדות כתער. איבדנו איש אהוב, איבדתי מפקד וחבר שלא אשכח.
סא"ל שמוליק חץ, יליד 1938, נשם טיסה משחר נעוריו. עד היום, כאשר מזכירים בחיל האוויר את שמו, הילת הטייס שהפך למיתוס מרחפת באוויר.
כבר בקורס הטיס סומן לגדולות וכשהפך למפקד יועד להגיע עד לפסגת הפירמידה. חייליו העריצו אותו ועוד בחייו נחשב לאגדה. חץ היה מראשוני טייסי הפאנטום בחיל האוויר ופיקד על טייסת הפאנטומים הראשונה של צה"ל.
חץ נהרג כאשר טיל פגע במטוסו באזור תעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה ב-1970. באותו יום הוביל חץ, מפקד טייסת "האחת," מבצע לתקיפת סוללות הטילים המצריים שעל גדות התעלה. המצרים סירבו להשיב את גופתו, ושרידיה נמצאו על ידי כוחות צה"ל רק בתום מלחמת יום כיפור, למעלה משלוש שנים לאחר מותו. הנווט שהיה עמו, מנחם עיני, נפצע ונשבה על ידי המצרים. מותו של חץ הכה בתדהמה את חיל האוויר ואת צה"ל כולו. חץ השאיר אחריו אישה ושני בנים.
הרמטכ"ל ה-17 מתגעגע לחברו לגרעין, אלוף הכדורגל מכפר סבא
כמו בטקס קבוע היה דודיק מקפיד לעשן לפני יציאה למארב, וגם אחריו, מסמן לעצמו, ולנו, עוד "וי" ביומן, עוד חזרה לשגרה אחרי פעילות מבצעית.
אינני זוכר אם עישן לפני המרדף האחרון. על מה חשב? האם דאג? אולי לא הספיק לחשוב? אולי היה עסוק בהכנות למרדף? האם עברה בראשו המחשבה שגורלו עלול להיות כגורלו של שליימל'ה סבירסקי ז"ל, חברנו לגרעין וחברו לחדר, שנפל ארבעה חודשים לפניו, כשהשניים תפסו מחסה מירי פגזים לעבר כפר רופין? האם, כדרכו בקודש, התגעגע אל הבית, אל אמא? אל אבא?
דודיק מעולם לא חשב להיות לוחם מהולל. בטח שלא ראה עצמו, בדמיונו, נופל בקרב בתוך שטח מדינת אויב, בהיתקלות עם מחבלים שלילה קודם ירו מרגמות על עין יהב. כזה היה דודיק, אנטי גיבור. לא שש אלי קרב, חיפש את השקט, השלווה. למרות מופנמותו היה איש רעים להתרועע ובעל חוש הומור דק.
תחילת השירות לא הייתה קלה עבורו. דודיק לא חיפש אתגרים צבאיים. הוא התגעגע הביתה וקילל כל רגע, אך מעולם לא נשבר. כל מנוחה ניצל כדי לעשן ובעיקר לא התבייש לדבר על קשייו. בזמן הפנוי אהב לשחק כדורגל. הוא היה חלוץ אימתני של נבחרת הגרעין שלנו, שהפסידה לא פעם (בכבוד) לקבוצת ליגה ב' של כפר רופין.
אך למרות כל זאת, דודיק היה גם לוחם מצוין. תמיד התייצב כשהיה צורך לבצע משימה. מעולם לא היסס. כך גם נפל, ב-4.2.1970, בתום מרדף ארוך ומתיש, כשהוא חלק מהכוח הסורק אחר המחבלים בשטח ירדן, ביודעו כי יפגע בהם רק בקרב פנים אל פנים תוך סיכון חייו שלו.
דודיק נפגע מכדור בראשו. לא היה לו סיכוי. הוא נפצע אנושות ומת זמן קצר לאחר מכן. אנחנו חיסלנו את המחבלים, אבל הדרך חזרה לתוך שטח ישראל הייתה ארוכה וקשה. צעדנו בדממה לעבר המסוק הממתין, כואבים. יהונתן לביא נשא את דודיק על גבו, ואנחנו לא יכולנו שלא לחשוב על הוריו של דודיק ואחותו, שבאותם רגעים עדיין לא ידעו שדודיק שלהם איננו.
אנחנו איבדנו חבר קרוב, בן משפחה ממש. הכרנו עוד בכיתה י"א, כשהתארגנו כגרעין. היינו קבוצה מגובשת מאוד, מחוברת מאוד. כך גם הקשר ההדוק עם משפחתו של דודיק, ההורים שמעון ויהודית שנפטרו לפני שנים אחדות, האחות הילה והאחיות התאומות אדוה והדר, שנולדו 11 חודשים לאחר שדודיק נפל.
מדי שנה אנו פוקדים את קברו של דודיק. כבר עברנו את גיל ,60 אך החברות נותרה כשהייתה. למרות שהזמן חלף - כבר 42 שנים מאז נפל - נותרו הזיכרונות מדודיק מוחשיים וחזקים, והגעגועים לחבר שנשאר בן 20 עזים.
טוראי דודיק קימלפלד, בן 20 בנופלו, נהרג במהלך מרדף אחר מחבלים של סיירת פארן של הנח"ל, באזור עין יהב שבערבה. הוא גדל בכפר סבא, שם היה ידוע באהבתו לספורט ובעיקר לכדורגל, ואת יעלון הכיר בגרעין "יעלון" של הנח"ל, ששהה בקיבוץ גרופית בערבה.
היחידה שבה שירת אבטחה את יישובי הערבה, שסבלו אז מחדירות מחבלים מירדן כתוצאה ממלחמת ההתשה. בפברואר 1970 חצו מחבלים רכובים על גמלים את הגבול לשטח ישראל וירו פצצות מרגמה על מושב עין יהב, והלוחמים, ביניהם יעלון וקימלפלד, פתחו אחריהם במרדף לתוך שטח ירדן.
לאחר זמן מה אבדו עקבות המחבלים, והכוח המתין למסוק הצבאי שיוציאם מהשטח הירדני לעבר ישראל, אולם לפתע נורתה אש מאחד ההרים באזור ופגעה בקימלפלד שנפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. הוא הותיר אחריו הורים ואחות. 11 חודשים לאחר מותו, נולדו לקימלפלד שתי אחיות.
הרמטכ"ל ה-16 על הקשר האישי, שנהרג במרחק סנטימטרים ממנו
עמוק בתוך שטח הגזרה המזרחית ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. השעה הייתה מוקדמת. במהלך הלילה התפרשנו מסביב לכפר מיידון, לפעולה שתיזכר לימים כאחת הקשות והמוצלחות שביצע צה"ל נגד חיזבאללה.
כמח"ט הצנחנים התמקמתי יחד עם החפ"ק בפאתי הכפר בעמדת תצפית אסטרטגית. עם שריקת הכדורים מסביב, קרוב ממש לאור ראשון, התוכניות המבצעיות השתנו. תצפית חיזבאללה גילתה את כוחות הצנחנים שהתקדמו לפאתי הכפר בחשכת הלילה.
עם אור ראשון נפתחה לעברנו אש תופת. גורם ההפתעה אבד. מראות הלחימה וסיפורי הגבורה הרבים מהכפר מיידון סופרו בעבר בפירוט רב.
הרבה זיכרונות לקחתי איתי מאותו יום לחימה במיידון. אני זוכר כל פרט בהשתלשלות האירועים ואת מורשת הקרב ההרואית של לוחמי הצנחנים, אבל זיכרון אחד מלווה אותי ולא מרפה. אלפית שנייה בתוך שעות של לחימה שנחרתה עמוק בבשר.
הכל קרה כל כך מהר. תחת אש מקלעים ומרגמות כבדה, מאחורי מחסה, הנחיתי את הכוחות המסתערים ליצור מגע עם מחבלי החיזבאללה. סוללות התותחנים המטירו אש ארטילריה לריכוך, בעוד כוחות הצנחנים נכנסו רגלית לתוך סמטאות הכפר מיידון. קסדה אל קסדה הסתתרנו מאחורי מחסה, אני והקשר שלי.
בתוך המולת הקרב, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת. רעש המקלעים כמו פסק. שפופרת הקשר נותקה מידי במשיכה חזקה. כשסובבתי את מבטי בעקבותיה, הבנתי שמרקו נפגע והועף לאחור. הכדור הארור שפיספס אותי בסנטימטרים בודדים פגע פגיעה ישירה ואנושה בקשר האישי שלי - סמל מרקו מאיר ברנשטיין ז"ל.
כל מי שפיקד על לוחמים תחת אש, שהסתער בראש הכוח, ששלח לוחמים אל התופת - מכיר את הרגע הזה. הרגע שבו הבטן מתהפכת. שיום הלחימה משנה את פניו. מרקו נפגע ונהרג בדקות הראשונות של הפעולה. אני המשכתי לפקד על המבצע עד לסיומו. קשה להסביר במילים את הקשר המיוחד שבין מפקד לבין איש הקשר שלו.
את האינטימיות שנוצרת בין שני ראשים צמודים, של נשימות קצובות בדילוגים תחת אש. מרקו היה זה שלצדי, שרץ אחרי, משיג את צעדי. הוא היה הקול והאוזניים שלי בהמולת הקרב.
שלושה לוחמים איבדנו בקרב על מיידון. המ"פ ציון מזרחי, סרן בועז רביד וסמל מרקו ברנשטיין. אבידות חיזבאללה היו גבוהות בהרבה. 50 מחבלים נהרגו מאש כוחותינו באותו יום. אף לא אחד מהם יצא בחיים ממיידון.
מרקו הספיק בחייו הקצרים הרבה מאוד. הוא עלה ארצה בגיל 13 מליטא יחד עם הוריו. נער מוכשר, ספורטאי מצטיין, מוזיקאי שכל חייו היו לפניו. לוחם שלא ידע פחד. חדור ציונות, אמונה ורוח קרב.
לוחם שפעל למען המדינה ונהרג על הגנתה. כדור בודד קטע את ההבטחה ברגע. מרקו היה שם בשבילי באש התופת. סמל צעיר לצד מח"ט הצנחנים. חייו היו באחריותי. במשמרת שלי נפל, ומותו מלווה אותי בכל יום ב-24 השנים האחרונות. לא אשכח אותו לעולם.
סמל מרקו ברנשטיין, הקשר האישי של אל"מ שאול מופז, מח"ט הצנחנים במבצע "חוק וסדר", הפשיטה על הכפר מיידון, נהרג במאי 1988. על הפשיטה, הגדולה ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון, הוחלט בפיקוד צפון לאחר שסא"ל שמוליק אדיב, מג"ד בגבעתי, נהרג על ידי חיזבאללה, אז עדיין ארגון לא גדול במיוחד.
מופז והחפ"ק התמקמו בעומק השטח, עשרות מטרים בלבד אחרי פלוגה מגדוד 202. עם אור ראשון זיהתה תצפית חיזבאללה את הכוחות ופתחה באש שממנה נפצע אנושות ומת מאוחר יותר המ"פ ציון מזרחי, ושניות אחריו ירה צלף כדור שחדר את קסדתו של ברנשטיין, שהיה סנטימטרים בלבד ממופז, שניצל בנס.
חייל נוסף, סרן בועז רביד, נהרג מאש מרגמות ו-17 חיילים נפצעו. צה"ל הנחית 3,000 פגזים על הכפר ועשרות מחבלים נהרגו במבצע. ברנשטיין, תושב נהריה, נולד בליטא ב-1967 ועלה לישראל ב-1980.
בצעירותו היה אלוף ישראל באגרוף. במהלך שירותו הצבאי הותקף בגרזן על ידי מחבל בעזה ונאבק בו עד שהפילו והוציא מידיו את הגרזן. בעקבות הפעולה זומן לשיחה אישית אצל רה"מ דאז יצחק שמיר.
הרמטכ"ל ה-14 יזכור לנצח את הרגע בחווה הסינית בו נהרג חברו לנגד עיניו
ישי גבה קומה, רזה, ידיים ארוכות, אצבעות ארוכות, פניו מוארכות, עדינות, מחוטבות, כמו פסל יווני. דיבורו האיטי הקרין ביטחון ושלמות פנימית. איש אשכולות, מבין בתרבות, בשירה, בצבא ובמדעים. התיידדנו, השיחות שלנו הפליגו לכל התחומים. שמונה שנים מאוחר יותר, ערב נסיעתי ללימודים בארצות הברית, התייעצתי איתו בשאלה איזה מקצוע ללמוד.
ב-6 באוקטובר 1973, באוניברסיטת סטנפורד, בשעה ארבע לפנות בוקר, תפסה אותי מלחמת יום כיפור. מיהרתי לחזור לארץ. דדו, הרמטכ"ל, הורה לי לקחת את הפיקוד על גדוד טנקים ולרדת לדרום.
במפקדת האוגדה פגשתי להפתעתי את ישי, דרגות שדה על כתפיו הרחבות ו"עוזי" בעל קת עץ תלוי על חזהו, כמו צעצוע.
בסוף התדרוך, אני זוכר את זה כאילו זה היה היום, ישי הודיע לי נחרצות: "אהוד, אני בא איתך!". ניסיתי להתווכח. "ישי, אתה עכשיו באמ"ן, לא בצנחנים. בטנקים אין מקום, אתה לא שריונר".
ישי לא ויתר, נימת קולו הייתה נחרצת ועניינית: "אהוד, אני בא. לכל היותר אהיה על הנגמ"ש כלוחם פשוט, אם לא איתך, אהיה עם מג"ד אחד". לבסוף התרציתי. אמרתי לישי, "תהיה חמישי בטנק מעל הטען-קשר".
לילה. חמש שעות שינה אחרונות לפני היציאה לצליחה. ישי לידי על הארץ, על שק השינה שלו. אחרי ארבע לפנות בוקר אנחנו יוצאים לחווה הסינית כדי לחלץ את הגדוד של איציק מרדכי, גדוד 890 של הצנחנים.
לאחר לחימה במשך זמן בלתי ידוע (במלחמה קשה להעריך זמן), הבחנתי בזווית העין שישי נפגע.
טנקים שלנו בוערים, טילים עפים, ולפתע המצרי שדרסנו קודם לכן התרומם וירה לישי כדור בצוואר. עד היום אני רואה את התמונה הזו מול העיניים. סילון של דם פרץ לו מהעורק הראשי.
ניסיתי לסגור את זה עם היד. הוא היה בחור גדול, כבד. הוא עשה לי עם הידיים תנועה כזאת שלעולם לא אשכח, כאילו סופק ידיים לשמים, ומלמל: "אהוד, אני לא יכול יותר", ונפל לתוך הצריח, על הטען-קשר.
הסתכלתי ממרומי הצריח ישר לתוך העיניים של החייל המצרי שירה בישי. המרחק היה קצר, ויריתי בו. גם את התמונה הזאת אני לא אשכח לעולם.
סא"ל ישי יזהר נפל בקרב, כלוחם וכגיבור. שבועיים מאוחר יותר מצאתי את עצמי מול עיניהם של נירה, הרעיה, והילדים, ואחר כך מול אביו של ישי, שכל כך דומה לו, ואמו. התחבקנו חיבוק חזק של דם.
הלב נשבר, ואינך יודע לנחם, ואינך יודע אפילו מה לומר. ובעיניהם התרסה ותוכחה, או שמא זה רק בראשך וזה רק נדמה לך. והמחשבות רודפות אותך. האם זה היה הכרחי? הרי ישי לא היה מוכרח להיות שם, בקרב הנורא הזה.
ומצד שני, הרי הכרתי אותו כל כך טוב: ישי גדל וחונך כפי שחונך, בעמק מופלא, השוזר בתוכו את היפה והעצוב גם יחד, אז האם יכול היה לנהוג אחרת?
ישי, אחרי כמעט 40 שנה, אנחנו זוכרים אותך. נזכור תמיד. בזכותך ובזכות שכמוך - אנו חיים.
סא"ל ישי יזהר, בן קיבוץ תל יוסף, היה ידוע לפני גיוסו כאחד מגוזזי צמר הצאן המצטיינים בעמק יזרעאל. לאחר גיוסו הוא הפך לאחד מהלוחמים המובחרים של הצנחנים ושמו יצא למרחוק כמאלתר ומפתח אמצעים שונים ומיוחדים לצורכי עיקוב וניווט. ולא פחות חשוב: כאדם ערכי מאין כמותו, שהקפיד במיוחד על טוהר הנשק.
יזהר היה ממקימי סיירת חרוב, וזמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, החליט להשתחרר מהצבא.
עם פרוץ המלחמה, כשראה שהצו מבושש להגיע, התייצב לבדו והצטרף לגדוד המאולתר שהקים חברו אהוד ברק, ונלחם לצדו בניסיון החילוץ של גדוד הצנחנים בחווה הסינית.
ברק ויזהר היו על אותו טנק כאשר אש תופת נורתה לעבר שניהם. יזהר הותיר אחריו אישה ושני ילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם