קונספירציות הטיטאניק: מהמומיה ועד הקללה
הגרסה הרשמית מדברת על התנגשות בקרחון, אבל מגוון של אגדות ומיתוסים נקשרו לסיפורה של אוניית הפאר שטבעה לפני מאה שנה
אם היא הייתה מחזיקה מעמד עוד קצת, הייתה מילבינה דין זוכה להשתתף באירועים לציון מאה שנה לטביעת הטיטאניק. היא ודאי הייתה מקבלת כרטיסי VIP לקונצרט "רקוויאם לטיטאניק" - יצירה קלאסית שכתב רובין גיב מלהקת הבי.ג'יז יחד עם בנו, ובוצעה השבוע בלונדון באפריל על ידי התזמורת הפילהרמונית המלכותית, בליווי מופע הולוגרמות מפואר, המשחזר את האירוע הדרמטי.
היא בטח גם הייתה מקבלת מקומות בשורה הראשונה, לצד לאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט, להקרנת הבכורה של גרסת התלת מימד החדשה של שובר הקופות "טיטאניק" של ג'יימס קמרון.
אבל מה שיותר מטריד זה שעכשיו, כשהניצולה האחרונה הלכה לעולמה, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה באמת קרה שם, ב-15 באפריל 1912, כשספינת הענק הבריטית החדשה והמפוארת, שיצאה למסע הבכורה שלה לניו יורק, אליה מעולם לא הגיעה - פגעה בקרחון בצפון האוקיינוס האטלנטי, ועשתה את מה שחשבו שהיא אף פעם לא תעשה.
הטיטאניק טבעה כשעל סיפונה מעל 2,200 נוסעים . 1,517 אנשים נספו באסון. ואנחנו נותרנו עם הסיפור הרשמי של הטיטאניק, אבל גם עם כל הסיפורים הלא רשמיים, והמסקרנים לא פחות: הקונספירציות, האגדות, המיתוסים והתאוריות המופרכות.
צהובון הסופרמרקטים האמריקאי World News Weekly, שנהג לחשוף מדי גיליון שאלביס פרסלי או היטלר עדיין חיים או שבפרבר של לוס אנג'לס מסתובב יצור שהוא חצי-אדם-חצי-עטלף, יצא לא פעם בכותרות מרעישות בנוגע לטיטאניק. פעם, למשל, הוא טען שהטיטאניק טבעה בגלל היתקלות בדג ענק; אבל בימים כתיקונם נהג העיתון (שנסגר בינתיים) לאתר כל מיני ניצולים חדשים, ששמם מעולם לא נמצא ברשומות.
הצהובון הגדיל לעשות לפני כמה שנים כשפרסם על השער תמונה של תינוקת בבגדים בסגנון 1912, שטה באוקיינוס על גלגל הצלה שכתוב עליו "טיטאניק". החדשות המרעישות היו לא רק שהתינוקת נמצאה חיה, עשרות שנים לאחר האסון, אלא שבמשך השנים הללו היא לא התבגרה, ונשארה פעוטה.
אבל סיפורים מופרכים על הטיטאניק לא הומצאו על ידי צהובונים בני ימינו, אלא מסתובבים כבר מאה שנה. כולם מכירים למשל את הטענה שהטיטאניק הייתה חסינה מפני טביעה. מתברר שהרעיון נולד רק בדיעבד, כשפיליפ א.ס פרנקלין, נציג חברת ווייט סטאר ליין, החברה שהטיטאניק הייתה בבעלותה, התראיין ל"ניו יורק טיימס" למחרת האסון,
ההערה הזאת הולידה את התפיסה המוטעית שחברת ווייט סטאר ליין התחייבה מבעוד מועד שהטיטאניק לא יכולה לטבוע. ההלם מכך שהיא בכל זאת טבעה הוליד לא מעט תאוריות, לפיהן האסון יכול היה להימנע. יש למשל המאמינים שאילו לתצפיתנים על הספינה היו משקפות הם היו יכולים לראות את הקרחון מבעוד מועד.
השאלה למה לא היו להם משקפות היא שאלה טובה - לפי טענה אחת שכחו אותן בסאות'המפטון, לפי טענה אחרת הן היו נעולות באיזה לוקר ואף אחד לא ידע איפה הן. כך או כך, מומחים מאמינים שבשל תנאי הראות באותו זמן, גם בעזרת משקפות לא ניתן היה לראות את הקרחון, כך שזה לא היה משנה דבר.
אבל אם הספינה כבר טבעה, יש האומרים שיותר אנשים היו יכולים להינצל אילו הטיטאניק הייתה מצוידת ביותר מ-20 סירות הצלה. זה נשמע הגיוני, אך מומחים אומרים שגם אילו היו יותר סירות הצלה, לא היה מספיק זמן להעמיס את הנוסעים על עוד סירות בשל הזמן הקצר שלקח לטיטאניק לשקוע.
אבל התאוריות שנרקמו בניסיון להסביר כיצד האסון היה יכול להימנע או מה גרם לו הן לא רק מהסוג ההגיוני; רבות מהן מתייחסות לקללה שרבצה כביכול על הטיטאניק. השוני ביניהן טמון בזהות המקלל וסיבת הקללה.
על פי תאוריה אחת, קללה רבצה על הספינה משום שהיא לא הושקה כהלכה. השקת אוניות מבוססת על מסורת בת אלפי שנים וההשקה היא בדרך כלל טקס משמעותי שבמהלכו מקבלת האונייה את שמה. אבל בניגוד למה שרואים ב-A Night to Remember, סרט בריטי מ-1958 על טביעת הטיטאניק, שבו היא הושקה בעזרת בקבוק שמפניה - בפועל הטיטאניק מעולם לא הושקה.
ואם הזלזול בכללי הטקס הוא לא הסיבה לקללה, יש גם אפשרות אחרת. הטיטאניק נבנתה בבלפסט ויש הקושרים את הקללה לסכסוך הפנימי הכבד בבירת צפון אירלנד. על פי אגדה שמספרים קתולים אירים, המספר שניתן לטיטאניק הוא 390904. כשקוראים את המספר הפוך, הספרות נראות כאילו כתוב- NOPOPE סיסמה שבה השתמשו פרוטסטנטים רדיקלים בצפון אירלנד על מנת להתקיף את הקתולים.
מרבית הפועלים במספנות "הארלאנד אנד וולף", שבהן נבנתה הטיטאניק, היו פרוטסטנטים. קשה לקבוע אם מדובר היה במדיניות או שהדבר נבע מכך שהמספנה הייתה ממוקמת באזור פרוטסטנטי; כך או כך, "הארלאנד אנד וולף" נחשבה לחברה אנטי קתולית, ועד היום יש קתולים שמאמינים שאלוהים נקם את נקמתו. הבעיה היחידה בתאוריה הזאת היא העובדה שמספרה של הטיטאניק כלל לא היה 390904, אלא 401.
אבל אם אלוהים לא קילל את הטיטאניק, בשם הקתולים הנפגעים או האפיפיור הנעלב, אולי זאת בכלל רוחה העצבנית של נסיכה מצרית מנוחה. "קללת המומיה" היא אגדה שמהלכת קסם על חובבי צ'יזבטים כבר מאה שנה. על פי הסיפור הנסיכה אמון-רע, שחיה כ-1,500 שנה לפנה"ס, הוכנסה במותה לארון מתים עשוי מעץ ונקברה בלוקסור. בסוף המאה ה-19 ארבעה צעירים בריטים עשירים ביקרו בחפירות הארכיאולוגיות בלוקסור והוזמנו לרכוש ארון מתים המכיל את שרידיה של הנסיכה. הם הטילו פור, והזוכה שילם כמה אלפי ליש"ט תמורת ארון המתים, שהועבר למלון שבו שהה. כ
עבור כמה שעות הוא נצפה צועד לכיוון המדבר. הוא מעולם לא חזר. למחרת אחד משלושת הגברים האחרים נורה בטעות על ידי משרת מצרי. זרועו נפצעה כל כך קשה שהיה צריך לכרות אותה. הגבר השלישי חזר לאנגליה וגילה שהבנק שהחזיק בכל הונו פשט את הרגל. הרביעי חלה במחלה קשה, איבד את משרתו ונאלץ למכור גפרורים ברחוב.
למרות הכל, ארון המתים הגיע לאנגליה, שם רכש אותו איש עסקים מקומי. לאחר ששלושה מבני משפחתו נפצעו בתאונת דרכים וביתו ניזוק בשריפה, הוא תרם את הארון למוזיאון הבריטי. אנשים נפצעו או נפטרו באופן מסתורי בזמן הובלת הארון למוזיאון, וזה עוד כלום. הצרות האמיתיות התחילו ברגע שהנסיכה הגיעה לחדר המצרי במוזיאון.
על פי הסיפור, שומרי הלילה של המוזיאון שמעו לא פעם דפיקות חזקות ויבבות מתוך הארון. מוצגים אחרים בחדר הועפו ממקומם באישון ליל, ושומר אחד נפטר במהלך המשמרת שלו. אחרי עוד ועוד מקרים דומים, נאלץ המוזיאון להעביר את המומיה למרתף, במחשבה ששם היא לא יכולה לגרום נזק. תוך שבוע אחד האנשים שהעבירו אותה חלה, והמפקח שהיה אחראי להעברה נמצא ללא רוח חיים במשרדו.
בשלב הזה השמועות על המומיה המסוכנת החלו כבר להגיע לאוזני התקשורת. צלם עיתונות צילם את הארון וכשפיתח את התמונה ראה פנים אנושיות מבעיתות. הצלם הלך הביתה, נעל את דלת חדר השינה שלו וירה בעצמו. כעבור זמן לא רב החליט המוזיאון להיפטר מהמומיה ומכר אותה לאספן פרטי. כשגם אותו פקדו אסונות הוא ניסה להיפטר מהמומיה, אך זה לא היה קל. אף אחד לא רצה לקנות אותה.
בסופו של דבר ארכיאולוג אמריקאי, שהאמין שמדובר בסתם צירופי מקרים חסרי משמעות, רכש את המומיה ותכנן להעביר אותה לניו יורק. באפריל 1912 ליווה הארכיאולוג את האוצר שלו לספינה חדשה, שעתידה הייתה לצאת למסע הראשון שלה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בלילה שבין ה-14 ל-15 באפריל ליוותה הנסיכה אמון-רע 1,517 נוסעים אל מותם.
לאגדה האורבנית הזאת יש לא מעט גרסאות. באחת הגרסאות המורחבות, הבעלים האמריקאי של המומיה שיחד מישהו כדי שישים את המומיה על סירת הצלה. אחר כך היא הוברחה על הקרפתיה - הספינה שהצילה את ניצולי הטיטאניק - והועברה בחשאי לניו יורק. היא המשיכה לעשות צרות בניו יורק, אז הבעלים העביר אותה לקנדה, על מנת לשלוח אותה בחזרה לאנגליה. המומיה הועלתה על ספינה בשם Empress of Ireland, ששטה מקוויבק לליברפול במאי 1914 ונפגעה על ידי ספינת פחם נורווגית. 840 הנוסעים שלה טבעו ביחד עם הספינה. על פי האגדה, גם הפעם המומיה הייתה אשמה.
סיפור המומיה הוא סיפור פופולרי ומצמרר, אבל למרבה הצער אין בו ולו שבב אחד של אמת. רשימת המטען של הטיטאניק נבדקה בקפידה ואף מומיה מעולם לא עלתה על סיפונה. נשאלת השאלה מה מקור הצ'יזבט הזה, ומה הופך אותו למספיק אמין כדי שיסופר שוב ושוב. יש המאמינים שמקורו בסיפור שהומצא על ידי וויליאם תומאס סטד - עיתונאי ועורך בריטי, חובב מיסטיקה ורוחניות, חלוץ של עיתונות חוקרת ודמות מוכרת וידועה לשמצה באנגליה הויקטוריאנית.
סטד המציא סיפור על מומיה שהועברה לאנגליה ושכנה בבית של מכר שלו, והביאה להרס וחורבן סביבה. הסיפור המקורי שהוא המציא כלל לא היה קשור לטיטאניק, אבל הוא התחבר לטיטאניק כי וויליאם סטד, שנסע במחלקה הראשונה של הטיטאניק, היה בין קורבנות האסון.
סטד, שפעל רבות למען שלום עולמי, היה בדרכו לניו יורק כי הוזמן על ידי נשיא ארה"ב, וויליאם טאפט, להשתתף בועידת שלום בקרנגי הול. אומרים שבזמן הנסיעה הוא סיפר את סיפור המומיה שלו לאנשים שפגש על הטיטאניק, ואחד מניצולי הטיטאניק סיפר את הסיפור לעיתון ה-New York World. הסיפורים התערבבו וכך נולדה האגדה על המומיה על הטיטאניק.
הסיפור שסטד המציא היה מבוסס על מוצג מדובר שהגיע למוזיאון הבריטי בלונדון ב-1889, וכונה "המומיה חסרת המזל", על אף שלא באמת היה מדובר במומיה, אלא במכסה עץ מצויר של קבר מצרי עתיק, שנועד לכסות קבר של אישה. זהותה של האישה לא ידועה, אך סממנים ויזואליים מצביעים על כך שהיא ככל הנראה הייתה אישה מהמעמד הגבוה, שהיה לה איזשהו קשר למקדש של האל אמון-רע, ועל כן קיבלה את הכינוי "הכוהנת של אמון-רע".
אין לדעת אם "המומיה חסרת המזל" באמת הביאה אי פעם למישהו חוסר מזל, או שהכל אגדות וסיפורים. מה שבטוח זה שהיא מעולם לא הייתה על הטיטאניק. למעשה, מאז שהיא הגיעה למוזיאון הבריטי, ב-1889, היא מעולם לא יצאה משם. היא נמצאת שם עד עצם היום הזה, ומי שמזדמן למוזיאון הבריטי מוזמן לחפש אותה, לפי המספר הסידורי 2254.
עוד שאלה שנותרת פתוחה היא אם ויליאם סטד באמת עמד מאחורי אגדת המומיה או לא. אך גם אם לא, הוא יכול לזקוף לזכותו מיתוס אחר, לא פחות מצמרר, הקשור באסון: אומרים שהאיש, חובב המיסטיקה, חזה מבעוד מועד את מותו על הטיטאניק.
סטד כתב שני מאמרים על טביעות של ספינות, שנים קודם לכן. ב-1886 הוא כתב מאמר בשם "Survivor Went Down in Mid-Atlantic, by a How the Mail Steamer" שמספר על התנגשות בין אוניית קיטור המעבירה דואר לבין אונייה אחרת. ההתנגשות מסתיימת באסון בשל מחסור בסירות הצלה. נשמע לכם מוכר? שש שנים מאוחר יותר כתב סטד את הטקסט "World to the New From the Old", שבו אונייה בשם מג'סטיק של חברת ווייט סטאר ליין, מצילה נוסעים מאונייה אחרת שהתנגשה בקרחון.
ייתכן כי העובדה שהוא חזה מבעוד מועד את מותו היא הסוד לרוגע שלו ברגעים האחרונים של חייו. ולא שהייתה לו סיבה להיות רגוע - הברנש היה מועמד כמה פעמים לפרס נובל לשלום, והשמועה הרווחת הייתה שהוא אמור היה לקבל את הפרס ב-1912. ובכל זאת, מספרים שכשהטיטאניק התנגשה בקרחון, סטד עזר לנשים וילדים לעבור לסירות ההצלה, וכשמלאו כל סירות ההצלה הוא נכנס לחדר העישון של המחלקה הראשונה. הוא נראה בפעם האחרונה יושב בכורסת עור, קורא ספר.
סטד, אגב, הוא לא היחיד שכביכול חזה מראש את טביעת הטיטאניק. היות שמסעות טרנס-אטלנטיים באוניות ענק היו רווחים באותם ימים, מן הסתם נכתבו לא מעט סיפורים על מסעות כאלו שהסתיימו באסון. רק שחלק היו דומים לפרשת הטיטאניק בצורה מעט מחשידה.
14 שנה לפני שקיעת הטיטאניק פרסם הסופר האמריקאי מורגן רוברטסון ספר בשם "Futility", ובו מסופר על אוניית נוסעים בריטית ענקית בשם טיטאן, שאמורה הייתה להיות חסינה מפני טביעה. הספינה בסיפור פוגעת בקרחון בצפון האוקיינוס האטלנטי במהלך חודש אפריל, ומכיוון שלא היו מספיק סירות הצלה על הספינה, כמעט כל הנוסעים טבעו.
הקושי לספק הסברים לטביעתה של הטיטאניק הוליד לא מעט סיפורים מוזרים, אך אין ספק שתאוריית הקונספירציה המדהימה ביותר שייכת לרובין גרדינר, שטוען שהטיטאניק מעולם לא שקעה. באמצע שנות התשעים הוציא רובין גרדינר הבריטי ביחד עם דן ואן דר ואט ספר בשם "The Riddle of the Titanic", ובו נטען שהספינה ששקעה היא האולימפיק, ולא הטיטאניק, ושחברת ווייט סטאר ליין בחרה להציג את זה כאילו הטיטאניק שקעה, כהונאת ביטוח.
הספר היה רב מכר ומאז הוציא גרדינר עוד שורה של ספרים, בהם "Ship that Never Sank Titanic: The" ו Titanic Conspiracy", שלמעשה טוענים את אותו הדבר, אך מביאים ראיות חדשות וטענות משוכללות יותר, כמו למשל שממשלת בריטניה שיתפה פעולה עם ההונאה.
בהנחה שהטיטאניק כן טבעה, באופן טבעי נקשרו בה לא מעט סיפורי גבורה. אחד מגיבורי הטיטאניק הידועים הוא הכלב ריגל, שקפץ מהספינה הטובעת וליווה סירת הצלה בבטחה אל הקרפתיה. ב-21 באפריל 1912 פרסם ה"ניו יורק הראלד" כתבה על אותו כלב, שבזכותו ניצלו יושביה של סירת הצלה. על פי הכתבה, שהתבססה על עדותו של ג'ונאס בריגס, אחד המלחים של הקרפתיה, ריגל היה כלב ניופאונדלנד גדול ושחור שהיה שייך לקצין סקוטי בשם ויליאם מרדוק שעבד על הטיטאניק. אחרי שהספינה החלה לטבוע, שחה ריגל במי הקרח במשך שלוש שעות, בחיפושים אחר הבעלים שלו.
הקרפתיה נעה באיטיות בחיפושים אחר סירות, רפסודות או כל דבר צף. סירת ההצלה הרביעית של הטיטאניק נסחפה מתחת לחרטום של הקרפתיה, כך שלא ניתן היה לראות אותה. הסירה הייתה קרובה מדי לספינה, אבל אף אחד לא שמע את הצעקות של האנשים בסירה, ואם הכלב לא היה נובח ומסב את תשומת הלב אליה, סביר להניח שהיא הייתה נדרסת על ידי הספינה הגדולה. בזכות הנביחות העיקשות של ריגל ניצלו יושבי הסירה, וגם ריגל עצמו ניצל, ונלקח לניו יורק על ידי ג'ונאס בריגס. ויליאם מרדוק, הבעלים של ריגל, טבע.
הסיפור על הכלב הגיבור הפך למיתוס פופולרי, אך למרבה הצער גם הוא התגלה כבדוי. אף אחד מהניצולים לא אישר אותו. וויליאם מרדוק הוא אמיתי, אבל אין שום הוכחה שבכלל היה לו כלב על הסיפון, ולאף אחד מאנשי הצוות של הקרפתיה לא קראו ג'ונאס בריגס. אסון הטיטאניק היה הנושא החם באותה תקופה והעיתונים היו להוטים אחר כל סיפור שקשור אליו. או שמישהו מכר ל"ניו יורק הראלד" סיפור מצוץ מהאצבע, או שהעיתונאי בעצמו המציא את הסיפור.
במקביל לסיפורי גבורה, סופרו בהקשר של הטיטאניק גם סיפורי מזל. כמו סיפורו של איש הצוות פרנק טאוור, שהיה שייך לכוחות כיבוי האש על הטיטאניק. טאוור, כך אומרים, היה ברנש בר מזל במיוחד, שניצל לא רק מהטיטאניק, אלא גם משתי ספינות טובעות אחרות: ה Empress of Ireland, שטבעה ב-1914; והלוזיטניה - אוניית נוסעים בריטית שטובעה על ידי טורפדו ששוגר מצוללת גרמנית ב-7 במאי 1915.
כולם מסכימים שסיפורו של פרנק טאוור מופרך - בייחוד לאור העובדה שאדם בשם הזה נמצא רק ברשומות של אחת משלוש הספינות הטובעות - אבל לא מעט אנשים מאמינים שהיה בחור בשם ויליאם קלארק, ששרד גם את טביעת הטיטאניק וגם את טביעת ה-Ireland Empress of. אתרי אינטרנט רבים משווים תמונות, חתימות ופיסות מידע בניסיון לפענח אם ויליאם קלארק ופרנק טאוור הם אותו אדם, מי מהשניים באמת היה קיים, וכמה אסונות ימיים הוא שרד.
לצד סיפורים על אנשים בני מזל, יש גם כאלה שמייצרים את המזל של עצמם. אחד הסיפורים המבישים שסופרו על ניצולי הטיטאניק הוא סיפורו של ויליאם טי. סלופר - ברוקר מקונטיקט, שהואשם בכך שהתחפש לאישה כדי להיכנס לסירת הצלה, בזמן שכוחות ההצלה של הטיטאניק דגלו במדיניות של מתן זכות קדימה לנשים וטף.
בדיעבד הסתבר שסלופר כלל לא התחפש לאישה, אלא הוזמן לעלות על סירת הצלה על ידי שחקנית הסרטים האילמים האמריקאית דורותי גיבסון, איתה בילה על הסיפון לפני שהספינה החלה לשקוע. כנראה שאת הסיפור המלוכלך הזה המציאה התקשורת כדי לנקום בסלופר על כך שסרב לדבר עם עיתונאים אחרי שניצל, וביקש מצוות הביטחון של מלון הוולדורף אסטוריה, בו שהה, להרחיק עיתונאים מחדרו. סלופר נפטר ב-1955 ובילה את מרבית חייו בהסברים והכחשות.
אגדה דומה מספרת על שמונה נוסעים סמויים סינים שהתחבאו מתחת למושבים בסירות ההצלה על מנת לעלות על הטיטאניק. כשהספינה החלה לטבוע, הם עדיין היו בסירות ההצלה, ואף אחד לא ידע על קיומם עד שהסירות לא הועלו על הקרפתיה. שישה מהם ניצלו, ואילו שניים נמחצו למוות על ידי שתי גברות שמנות שישבו עליהם.
גם הסיפור המשעשע הזה כנראה מעולם לא אירע, והוא מבוסס על שמונה סינים אמיתיים שהיו על הטיטאניק, אלא שהם כלל לא היו נוסעים סמויים, אלא נוסעים במחלקה השלישית. שישה מתוכם באמת ניצלו, אבל לא הייתה להם אשרת הגירה לארצות הברית. הם רואיינו על סיפון הקרפתיה, הועברו לספינת הקיטור הבריטית אנטה, וב-20 באפריל עשו את דרכם בחזרה מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
אבל גם אם הם לא זכו להגר לאמריקה, עדיין היה לששת הסינים שניצלו יותר מזל מאשר לשמונת נגני התזמורת של הטיטאניק. ברגע שהספינה החלה לטבוע, התזמורת החלה לנגן כדי לשמור על אווירה רגועה, בזמן שהצוות העביר נוסעים אל סירות ההצלה. מספרים שהתזמורת, שהייתה מורכבת מנוצרים מתודיסטים אדוקים, המשיכה לנגן עד הסוף המר, וכל שמונת חברי התזמורת נספו באסון.
כמה ניצולים אמרו שהשיר האחרון שהתזמורת ניגנה היה המזמור הנוצרי "God, to Thee Nearer, My". זה היה יכול להיות מאוד סימבולי, אם כי ניצולים אחרים זוכרים שיר אחר בתור השיר האחרון. אבל כמו במקרה של עוד אינספור סיפורים, מיתוסים ואגדות על הטיטאניק, נראה שגם את זה לעולם לא נדע בוודאות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם