להחזיר את הכדורגל לציבור
ברור לכולם, גם לשחקנים וגם לעסקניהם, שאפשר להתפרע. אין בעל בית על המגרש. כל דאלים גבר. וזו בדיוק הבעיה
זה לא שפעם היה לנו כדורגל אחר. אבל היתה תקווה שיהיה. התקווה הזו מתה. צפיתי בקטטה המכוערת שפרצה לפני כמה שבועות בסיום המשחק של מכבי פתח תקווה, הקבוצה של הלוזונים, להפועל באר שבע באצטדיון "המושבה".
הסיפור האמיתי לא התרחש בין הערסים שהתקוטטו על כר הדשא, אלא מעליהם, ביציעים. אצטדיון בונבוניירה נבנה בפתח תקווה, אבל הוא עומד ריק כמעט לגמרי. אין אוהדים, לא גברים ולא נשים, למעט קומץ עסקנים ובריונים שבאים לקלל ולירוק על מי שיקרה על דרכם. זו התמונה ביציעי רבות מקבוצות הליגה.
אין סיבה לבוא לראות, אין בשביל מה לקנות כרטיס, הציבור איבד אמון במוטציה הזו שהתפתחה במגרשים, ואי אפשר לבוא אליו בטענות על כך. שלוש-ארבע קבוצות מחזיקות עדיין מחנות גדולים של "אולסטארס", אוהדים שרופים, וזהו. בקצב הנוכחי, גם זה ייעלם. מה שלא משנה ללוזונים, שהמשיכו להדק את שליטתם בהתאחדות ובמוסדות המסונפים אליה, והסוף לא נראה באופק.
הקטטה ההמונית ביום שישי, בסיום המשחק בין הפועל רמת גן לבני לוד, רשומה על שמו של עמי פזטל, להלן "אב בין הדין העליון" של ההתאחדות שהמתיק את עונשה של מכבי פתח תקווה מהקטטה הקודמת. פזטל עשה סבב אולפנים בעקבות ההחלטה השערורייתית שהנהיג, הסביר, הדגים, שכנע וברבר את עצמו לדעת, עד שבאה המציאות, פשוטה וברורה, והורידה לו כאפה. מי שלא הורג את הקומקום
כשהוא קטן, מקבל קטר דוהר גדול.
כשההצהרה היא ש"גורלן של קבוצות יוכרע רק על כר הדשא", ברור לכולם, גם לשחקנים ולעסקניהם, שאפשר להתפרע. אין בעל בית על המגרש. כל דאלים גבר. וזו בדיוק הבעיה. התרבות שהביאו איתם הלוזונים היא תרבות אלימה. זוהי שפת הגוף, זוהי השחצנות, זוהי התפיסה ששום דבר לא יעזור, הם יעשו מה שבא להם, גם אם בא להם למנות את האחיין למאמן לאומי )אגב, הוא מאמן טוב (, כולכם יכולים לקפוץ. איך אמר איציק לוזון, מנהל הקבוצה, בפתח הדיון בבית הדין המשמעתי: בסוף אני אנצח את כולם.
הפארסה של הכדורגל שלנו לא שייכת רק לעמי פזטל, וגם לא רק ללוזונים. היא שייכת גם לאנשים הטובים, כמו יענקל'ה שחר מחיפה, אלונה ברקת מבאר שבע, ג' קי בן זקן מאשדוד, יואב כץ ושאר בעלי הקבוצות שסותמים את האף, וגם את הפה, וממשיכים הלאה. הם, וכל אלה שעזבו במעלה הדרך, אנשים טובים כמושיק תאומים, לוני הרציקוביץ, מאיר שמיר, אנשים שהיו יכולים להצעיד את הכדורגל קדימה, אבל העדיפו להרים ידיים. אבל גם אנחנו, האוהדים, לא נקיים מאשמה. גם אנחנו המשכנו לקנות מנויים, לבוא למשחקים, לחרוק שיניים ולקוות לטוב. ובכן, חברים, זה נגמר.
מתוך הרע של השבועות האחרונים, חייב לצאת משהו טוב. צריך להפקיע את הכדורגל מהידיים הכוחניות שהפכו אותו למועדון הכי אלים בשכונה, ולהחזיר אותו לציבור. צריך להחזיר את הלוזונים למכבי פתח תקווה, ולהקים כאן כדורגל מקצועני, נקי, מודרני, שיהיה נעים לשחק אותו וגם לצפות בו. אם זה לא יקרה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם. צעד ראשון כבר נרשם אתמול, כשאלי טביב הודיע ש"נמאס לו" והוא עוזב את הפועל תל אביב בגלל אווירת האלימות. חוץ מאתנחתה קומית, זו גם בשורה טובה לכל מי שחושב שאפשר לייסד כאן תרבות כדורגל אחרת.
אקו"ם