מי מבזה את השואה
התנהגותם של תלמידי התיכון בהצגה גטו היא גסות רוח. אך המנהיגות שלנו נוקטת במידה זהה של זילות השואה. פלא שזה מה שהתלמידים למדו?
התנהגותם של מחנכיהם, שצפו מן הצד ולא התערבו, היא אוזלת יד חינוכית קשה. אבל כל זה לא היה מייצר כותרות כאלה ודיון ציבורי כזה אילו היה מדובר בהצגה של "המלך ליר".
הזעם גם לא יצא על הבושה האמיתית - חוסר כבוד לזולת, במקרה זה השחקן המציג לפניהם - אלא עסק בנושאו של המחזה. השחקן עודד ליאופולד, שנקט יוזמה ברוכה כשלעצמה ודיבר אל התלמידים בחריפות לאחר ההצגה, ניסח זאת באופן המקובל ביותר, זה ששמענו בכל פינה אחרי הפרסום אתמול ב"מעריב": "ביישתם את השואה ואת העם היהודי".
אין שום הצדקה לגסות רוח. אבל כדאי לעצור רגע ולחשוב על הדרך שבה מוצגת השואה בפני התלמידים האלה, מרגע היכנסם למערכת החינוך ועד למסע לפולין, אחד משיאיה של תכנית הלימודים בכיתה יב' (לאלה שידם של הוריהם משגת לממן את מחירה הלא זול, כמובן).
היא מוכנסת להם לווריד בכמויות אדירות, גדולות בהרבה ממה שמוקדש להיסטוריה של מדינת ישראל ("אף נושא לא מוטמע בתלמידים כמו השואה", אמר אתמול שר החינוך גדעון סער, ובמקרה הזה צדק).
והמסר היחיד העולה מתוכנית הלימודים ומדברי המורים הוא זה: אנחנו עם מוקף שנאה, שנעשה לו עוול שאין כמוהו בהיסטוריה, בכוחה של טינה שלא פגה עד היום.
כל זה אמת. אבל מעט מאוד מוקדש ללקחה הנוסף של השואה, האוניברסלי-הומניטרי: את הרוע הזה ביצעו הרבה מאוד אנשים, רבים מהם בעלי משפחות ונחמדים לילדיהם, ועוד רבים יותר שפעלו מתוך פחד ובורות, ולא הבינו במה הם נוטלים חלק. הוא מעיד על משהו עמוק מאוד בנפש האנושית, ששומה עלינו להילחם בו, ובדרך לזהות אותו בכל מקום, גם בתוך עצמנו.
בבואם הביתה הנערים האלה פותחים טלוויזיה, ורואים מדינה שלמה, ובראשה המנהיגות שלה, שהשואה משמשת בה הצדקה אולטימטיבית לכל הפעלה של כוח, ושרואה בכל אויב נאצי ובכל אקדח המוחזק בידו תנור של משרפות.
הם קולטים שהשואה משמשת את הפוליטיקאי המבקש ללכד סביבו בוחרים בכוח ההפחדה, או להצדיק מעשה שסדר הגודל שלו היא אחד למיליארד אל מול הטבח ביהודי אירופה. והם מבינים דבר אחד: השואה, כמו כל דבר אחר, היא כלי. הכלי שלנו. ועם הכלי שלנו, אפשר ומותר לעשות מה שרוצים.
גסות הרוח שבה נוהגת המנהיגות הישראלית בשואה, גסות הרוח של הרטוריקה של המנהיגים המשתמשים בה, גסות הרוח שבה עוסקת מערכת החינוך, כל אלה אינן נופלות מגסות הרוח של תלמידי התיכון ולאמיתו של דבר, הן חלק מהגורמים שיצרו אותה.
הזילות שגורם השימוש היומיומי וחסר האבחנה למפלצתיות של השואה מקבילה לזילות של מעשה האמנות והמבצעים שלו בעיני מי שהפריעו להם.
מי שמתפלץ משום שאחר כך הם מגיבים למסרים המורכבים של "גטו" במבוכה, שבהתאם לגילם באה לידי ביטוי בהתפרעות מילולית, עושה לעצמו מלאכה קלה.
התלמידים לא "ביזו את השואה והעם היהודי". הם התנהגו כמו בהמות, וזה חטא אנושי מספיק כדי לעצור את ההצגה, ולדבר איתם על זה.
אבל במסגרת הישראלית, מותר גם לבלבל בין התנהגות לא ראויה ונעדרת אמת מידה לבין המילים הכי גדולות במילון. מה זה התנהגות בהמית במקומותינו? פחות מ"לבזות את השואה" כבר לא עובד פה על אף אחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם