לא לוותר על הצמדת ימי הזכרון והעצמאות
בזכות הקירבה בין שני הימים, זכר הנופלים נשמר כדבר משמעותי ביותר עבור כל האוכלוסייה, ולא רק עבור המשפחות השכולות
פתיחת אירועי העצמאות, ההצמדה חשובה צילום ארכיון: פלאש90
הזיכרון האישי מתעתע לא פעם. הוא משתנה עם השנים, מתעצב לפי מה שהאדם רוצה לזכור ומעדיף לשכוח. "הזיכרון והדמיון הם שני שמות שונים לדבר אחד," כתב מאיר שלו בספרו "הדבר היה ככה." והמשורר-מחזאי פרידריך שילר פסק: "אין זיכרון שהזמן לא ימחה אותו." לא כן זיכרון לאומי-היסטורי ששומרים ומטפחים. הוא יכול להיות נתון במחלוקת פה ושם לגבי פרטים שונים, אך מעמדו כאתוס נותר איתן.
במוצאי יום העצמאות יסתיימו שלושה שבועות שבהם הלכנו מזיכרון אל זיכרון, עתיק וחדש, לאורך כל תולדות ישראל. מהמשמח אל המעציב ולהפך. ליל הסדר (יציאת מצרים) ושביעי של פסח (שבו על פי המסורת נקרע ים סוף), ויום השואה והגבורה, יום הזיכרון ויום העצמאות. לאמור: זיכרון הולדת העם ושחרורו משעבוד, זיכרון הכיליון של כשליש ממנו וזיכרון תקומתו.
ההתנגשות הבולטת בין המעציב והכואב לבין המשמח והמרומם תתרחש מחר בערב, כשיום הזיכרון היוצא בקול דממה דקה ישיק ליום העצמאות הנכנס בקול תרועה רמה, מלווה במשואות ובזיקוקים. מעבר חד, ברגע אחד, קשה לעיכול, בעיקר למשפחות השכולות. ואכן הצמדת שני הימים הללו מעוררת מחלוקת זה שנים, ויש משפחות שכולות הקוראות להפריד ביניהם.
קצת היסטוריה: יום ד' באייר נקבע לראשונה כיום זיכרון לנופלים כבר בתרצ"ט (1940) לאחר מאורעות .1939-1936 הוא לא החזיק מעמד, ובראשית שנות המדינה היו מזכירים את החללים ביום העצמאות עצמו. רק ב1953- הוצמד יום הזיכרון ליום העצמאות. כעבור עשר שנים עוגנה ההצמדה בחוק.
המסר הוא ששני הימים הללו הם מקשה אחת, המסמלת את שתי פניה של התקומה - ההקרבה והלחימה של בניה מכאן, והעצמאות שנולדה ומתקיימת כתוצאה מכך - מכאן. הם כרוכים זה בזה כתאומי סיאם. ללא ההקרבה והלחימה של הבנים - "מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים" כדברי נתן אלתרמן - לא הייתה עצמאות; ובלי העצמאות היה זיכרון הנופלים נותר
עניינן הפרטי של משפחותיהם בלבד.
ולכן עם כל ההבנה לקושי ולכאבן של המשפחות השכולות, אין לוותר על הצמדת שני הימים ועל הרעיון והמסר שטמונים שבכך. יום הזיכרון מיועד קודם כל לבטא את הזיכרון הלאומי הקולקטיבי ולהביא את העם כולו לזכור את הנופלים אחת לשנה ולהתייחד עם זכרם כדי שהאבל והזיכרון לא ייוותרו עניינן של המשפחות השכולות בלבד.
להן יש את זה כל השנה, יום-יום. הפרדתו מיום העצמאות וקביעתו במועד אחר עלולות לבודדו ולהפכו עם השנים ליום זיכרון למשפחות השכולות, ורק להן. תהליך כזה כבר מתרחש, למרבה הצער, בסוגיית יום השואה. כאן הקולקטיביות חשובה. ההזדהות הלאומית הכוללת היא לב העניין. צריך לשמר אותן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם