בה"ד 1 מי יודע: כך מכשיר צה"ל את קציניו
עפר שלח, בוגר קורס קצינים בעצמו, חזר לבה"ד ובדק מה השתנה, ואיך דור המנהיגות העתידי של צה"ל נראה. רס"ר טאיטו עדיין מולך ביד רמה
ניב החליט להשאיר את הצוער בקורס. אסור לצה"ל, הוא אומר לי כשאנחנו יושבים בלשכה שלו, להיות קונפורמיסטי. הוא חייב להכיל גם קצינים שהיכולות שלהם והאופי שלהם אחרים. אם נקבע מסגרות נוקשות ורק מי שיעמוד בהן ויתאים לשבלונה שלנו יישאר בפנים - נפסיד הרבה.
ההתכנסות שהחליטה על עתידו של הצוער הבעייתי נקראת "ועדת הערכה". בפעם האחרונה שישבתי בגוף כזה, הוא נקרא "ועדת הדחה". אני הייתי מדריך צעיר, ובראש השולחן ישב מפקד הבה"ד דאז, יורם יאיר (יאיא). יאיא היה קצין לא קונפורמיסטי בעצמו, שלא התאים לשום שבלונה מוכרת.
אבל מה שאני זוכר מהסצנה היה שונה לגמרי: הוצג בפניו צוער חי"ר, שלא הצטיין בתרגילי הפיקוד וכשל בניווט, וגם בלימודים לא היה מי יודע מה. רק מה, אמר המפקד שלו, הוא בהחלט בחור נחמד.
"בחור נחמד"? פסק יאיא בקולו המחוספס, "אז תן אותו לאחותך. קצין הוא לא יהיה".
אם תרצו, ההבדל בין צה"ל של פעם וצה"ל של היום מקופל במילים האלה: "ועדת הדחה" מול "ועדת הערכה"; "להכיל" מול "תן אותו לאחותך". באלה ובמספר שנותן לי סא"ל חזי, מפקד גדוד במגמת הקרב "להב". במגמה שאותה עוברים כל הצוערים מיחידות היבשה הקרביות, יהיה שיעור המודחים מדי קורס בין שניים לארבעה אחוזים. אצלנו, לפעמים היה מספר דומה של מודחים בשבוע.
בכניסה ללשכה, כמו בכל לשכה של מפקד צבאי מרמה מסוימת, תלויות תמונות של מפקדיו הקודמים של בית הספר לקצינים.
לעין המנוסה מעט בהיסטוריה של הצבא בולט מיד דבר אחד, מוזר יחסית בהתחשב ביוקרתו של התפקיד, שלא מעטים ממפקדיו הבכירים של צה"ל נשבעים שהיה המרתק והמאתגר ביותר שמילאו: רק אחד ממפקדי בה"ד 1 בעבר, שאול מופז, הגיע להיות רמטכ"ל. בהשוואה, ליד לשכתו של מפקד חטיבת הצנחנים תמצאו תמונות של לא פחות מחמישה רמטכ"לים בעבר, בסיירת מטכ"ל הקטנה - שניים.
צה"ל הוא צבא לוחם. הוא נתון באופן תמידי בסוג כזה או אחר של פעילות מבצעית, מפקדיו נשפטים (לפחות על פי הנורמה) על פי תפקודם בלחימה של זמנם. קציניו רוצים להיות מפקדים.
מכיוון שהוא ניזון מגיוס כללי וחלק גדול מקציניו
צה"ל הוא גם צבא א-אינטלקטואלי. הדברים האלה הם ציטוט ישיר של לא אחר מאשר אלוף (מיל). יעקב עמידרור - לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומפקד המכללות הצבאיות והיום ראש המטה לביטחון לאומי.
המסורות שלו גובשו בלחימה, הלמידה לא סדורה, המודלים למנהיגות התחילו בפלמ"ח ולא התקדמו הרבה מאז. גם אם הרטוריקה של מפקדיו היום אחרת, יש להם חשד טבוע כלפי פלסף ואינטלקטואליות יתר. הקורסים המתקדמים שלו הם שעטנז לא תמיד ברור של דיסציפלינה לימודית לא סדורה עם הכמיהה לחזור שוב אל השטח.
בתוך אלה, בה"ד 1 הוא מקום ייחודי. בצבאות אחרים, קצינים מקבלים הכשרה באקדמיות שהן אוניברסיטאות לכל דבר ועניין, כולל תואר אקדמי, מעוצבים כקצינים עוד לפני שהם רוכשים ניסיון חיילי של ממש.
לבה"ד 1 מגיעים אנשים שצברו ניסיון בשדה או במשרד, ויחזרו לשם אחרי ההשלמה החילית. שלושת החודשים שהם מבלים בבה"ד הם עבור רבים הפעם היחידה שבה ינסו לעצב אותם כקצינים. "5,500 איש עוברים דרכנו בשנה," אומר לי ערן ניב.
"התהליך המרכזי שאנחנו מנסים להעביר אותם הוא תהליך של זהות: מה זה קצין, מה זה אומר לי, מה ראוי לו לקצין שיעשה. יש בכל המגמות שלנו סדנה שעוסקת בזהות, אבל למעשה זה כל הקורס. העיצוב עובר בשלושה צירים: מקצועיות, מנהיגות וערכים"
"הם מתערבבים, כמובן: גם במגמות הלא קרביות יש היום דגש על כושר גופני, הן מטעמים מעשיים של מקצועיות הקצין במקום שבו ישרת, אבל לא פחות מזה כי דמות הקצין בצה"ל כוללת גם מראה חיילי וכושר גופני ראוי".
מה הכי חשוב לך?
"אני חושב שהמקצועיות צריכה להוביל, אבל מה שהכי קשה להגדיר ולהנחיל זו מנהיגות. בצה"ל אפילו לא יודעים להגדיר אותה, אף אחד עוד לא כתב את תורת המנהיגות של הצבא, ובאמת מעניין למה. עכשיו יש ניסיון כזה, אבל עוד אין תשובה של הצבא לשאלה מה זו מנהיגות צה"לית".
בצבאות אחרים התשובה היא שהמפקד הוא המנהיג. בבלבול של הקרב, החייל נושא אליו עיניים לא כי הוא מעריץ אותו, אלא כי הוא לומד שכדי שתהיה פעולה יעילה, המפקד צריך להוביל אותה. כל התפיסה נשענת על זה שאם המפקד נופל או לא מסוגל להמשיך, הבא אחריו יכול להחליף אותו והיחידה ממשיכה לתפקד, כי יש לה מפקד.
"זה לא מספיק. הייתי מג"ד בחברון באירוע של 'ציר המתפללים' (שבו נהרג מח"ט חברון אל"מ דרור וינברג ז"ל). עוד לפני שהגעתי לשם, מי שתפס פיקוד היה אזרח: אליה ליבמן, קב"ט היישוב היהודי. בן אדם שאף אחד לא הכיר, שהוריד את החולצה הלבנה כדי שלא תבלוט, לקח וסט ואמר 'אני נכנס' ואנשים הלכו אחריו. זו מנהיגות".
ובמלחמת לבנון השנייה?
"שם הכישלון היה בציר המקצועי. באנו מהאינתיפאדה, והשיקול המרכזי היה חיי אדם והימנעות מטעות בפעולה. הייתי מג"ד, הייתי בהרבה זירות לחימה, אבל את התרגיל הגדודי הראשון שלי עשיתי ממש לפני שסיימתי תפקיד".
וצה"ל, כפי שעושה לא פעם, הפך את האילוץ של הפעילות בשטחים לאידיאולוגיה. אני זוכר שכל פעם שהייתי שואל על אימונים, היו אומרים לי "נכון שלא פועלים או מתאמנים במסגרות גדולות, אבל אין חייל שלא ירו עליו".
"נכון. ולכן מודל ההתייחסות שלנו למלחמה זו מלחמת יום הכיפורים. היא ומלחמת העצמאות. יש פה שחזורי קרבות ממלחמת העצמאות שבהם אנחנו מביאים מפקדים מאז, וצוערים שלנו משחזרים את מה שעבר עליהם. אסור לנו להתבלבל בגלל הביטחון השוטף והעימות המוגבל".
עד שנת 2000 חולקו הקורסים בבה"ד 1 לפי החילות: קורס קציני חי"ר, קורס אג"מי שבו השתתפו צוערים מחילות היבשה שאינם חי"ר (שריון, הנדסה, תותחנים וכו') וקורס בסיסי לשאר הצבא.
בשנת 2000 אוחד קורס קציני היבשה למגמת "להב", שגם ההשלמה החילית שלה, גדוד "גפן," מתבצעת בבה"ד 1. המגמות האחרות הן "מעוז", לצוערים מיחידות תומכות לחימה בשטח, ו"נחשון" לשאר הצבא.
במגמת "נחשון" - שאחד הקורסים שלה מקיים את מסדר הסיום שלו ביום בו אנחנו מבקרים בבסיס - יש יותר בנות מבנים. בכלל, כמעט חצי מבוגרי בה"ד 1 השנה הן בנות. חוץ מזה מפעיל הבה"ד גם קורסי קצינים לרופאים, לרבנים צבאיים ואפילו קורס "מיוחדים" - אנשים עם בעיות נכות, חלקן קשות, שלמרות זאת יהיו קצינים בצה"ל.
ומנגד, במגמת "להב" ובגדוד "גפן" של החי"ר כשליש מהצוערים מגדירים את עצמם כדתיים, ובמגמת "נחשון" יש פלוגה שלמה של חרדים. בשנים האחרונות היו בבה"ד 1 כמה אירועים שנגעו לאורחות חיים, ובראשם יציאת צוערים מטקסים שכללו שירת נשים. כל הדילמות, אומר ערן ניב, מתנקזות לכאן, כי כל צה"ל מתנקז לכאן.
"לקחנו," הוא אומר, "את כל הקצונה הבכירה של הבסיס ועסקנו בשאלה הזו יומיים. המסרים שלנו פשוטים: קודם כל, בצבא מקיימים פקודות ופקודות נותנים רק מפקדים. קודם לכן היה מצב שבו החיילים לא היו בטוחים שלמפקדים יש סמכות, והמפקדים עצמם לא היו בטוחים שיש להם סמכות. שנית, יש סטטוס קוו. צה"ל שומר על כשרות ועל שבת, אבל יש לנו כאן בבסיס בריכה, והרחצה בבריכה מעורבת. ושלישית, יש דבר שנקרא חוכמת הפיקוד: אל תכניס את החייל לפינה שלא לצורך".
אבל אתה לא יכול למנוע את זה שכאשר צוערים דתיים הם רוב במגמות מסוימות, תהיה נטייה טבעית לקבוע את אורחות החיים לפיהם. אם הרוב הוא דתי, טבעי שהוא ירצה שהחיים יתנהלו לפי הערכים שלו.
"החיילים שיצאו במהלך שירת הנשים לא רצו למחות או לקבוע עובדות, אלא כי באמת הרגישו שזה פגע בצניעותם - וכי לא נתנו להם פקודה ברורה. ברגע שהדבר הזה הובהר, החיים נהיו יותר קלים לכולם. מאז היו ב'גפן' לא מעט אירועים שבהן נשים שרו, ולא הייתה שום בעיה".
ערפל קרב. אני זוכר את בה"ד 1 כימי השמש של השירות הסדיר. שינה בחדרים, מים חמים במקלחות, יציאות טובות הביתה. היינו חיילי חי"ר ותיקים, שנה וחצי בצבא, ושום דבר פיזי שחיכה לנו לא היה מאיים יחסית למה שכבר עברנו. האנשים היו נהדרים, הזמן היה בשפע.
הדבר הכי שונה מהחיים ביחידות האם היה שידענו מה הולך לקרות. לקורס הייתה תוכנית, ואנחנו הכרנו אותה. ביחידות החי"ר של אז הבלתי נודע היה קודש: אף מסע לא נגמר במאהל אלא קצת אחר כך, בתחילת היום לעולם לא ידעת מתי ואיך הוא יסתיים.
אם עמדה מאחורי כל זה אידיאולוגיה, אפשר לנסח אותה כך: החייל והיחידה שנוצרו ממנה היו חסינים, עמידים להפתעות, בנויים יותר לערפל והבלבול של המלחמה עצמה.
צה"ל היום הוא אחר, הרבה לפני בית הספר לקצינים. מהבקו"ם, ששינה את שמו ל"מיטב" ורואה את עצמו כתחנת שירות שהחייל הוא הלקוח שלה, ועד לבסיסי האימון של יחידות השדה, שהתנאים בהם נוחים ולוחות הזמנים ידועים מראש. ובעיקר, כמובן, בקשר עם העולם שבחוץ: הטלפונים הסלולריים והפייסבוק מפרקים סופית את המחיצות, מבטלים את שיירי אי הוודאות.
"כשאני הגעתי לפה," אומר לפי סא"ל דוד, מג"ד במגמת "נחשון," "הייתי החייל הבודד היחיד בבסיס. עליתי מארגנטינה, שירתתי בגבעתי, ובטקס הסיום של הקורס שלי רבין הגיע והביאו אותי אליו, שיראה את החייל הבודד. היום יש אצלי בגדוד 40-30 חיילים כאלה".
התוצאה של כל אלה היא היפוך יוצרות: פעם, המחשבה היתה שיש תבנית - לחייל בצה"ל, לחייל קרבי, בוודאי לקצין. מי שיתאים לה ישרוד ויתקדם, מי שלא ימצא את עצמו בחוץ. הנשירה הגבוהה והבררנות היו חלק מההילה של הנשארים: אם חצי מהצוערים בקורס קצינים עפו, זה העצים את תחושת ההישג של אלה שנשארו.
"היום", אומר דוד, "אנחנו לא מעיפים. מי שכושל מורחק מהקורס לכמה מחזורים, אבל יכול לחזור. זה גם טראומטי - לא פעם להורים יותר מאשר לצוער. היה מקרה שהרחקנו מישהו על העתקה במבחנים. התקשר אליי האבא, איש עם דרגה גבוהה במילואים, ואמר לי 'לא יכול להיות. זה לא הבן שלי'. אמרתי לו, 'אין לי ספק שהוא בחור ערכי. יכול להיות שהוא שגה מרוב לחץ. תניח לו, אל תשפוט אותו'".
למה אתה מדבר איתו בכלל? מה פתאום שתיתן דין וחשבון לאבא שלו?
"אני חושב שכל הצוערים האלה יהיו קצינים טובים יותר אם המשפחה שלהם תהיה מעורבת".
הקורס שלו הוא הקורס של צה"ל הגדול. בצוות אחד יכולים להיות מש"קית ת"ש ומי שמיועד להיות קצין לוגיסטיקה ביחידה מסווגת. "בהרבה מקרים," אומר סא"ל דוד, "התפקיד שלי הוא 'ברוך הבא לצה"ל'. בהתחלה זה מלחמה: מה לי ולאימוני כושר, מה לי ולניווטים. אבל אנחנו לוקחים אותם לקצה. 40 אחוז מהתכנים הם פיזיים, ומדובר באנשים שרובם לא יצאו בחיים מהמשרד. הם יוצאים מפה אחרים".
סא"ל חזי, שהצוערים שלו כולם קרביים, היה רוצה ללכת יותר. "בהשלמות הולכים", הוא אומר. "פה בעיקר מדברים, והחיילים לא תמיד מבינים לאן הגיעו. הם באים מהיחידות, מהעולם של המיומנות המקצועית. בא צוער מהשייטת, והתלונן שבמסע לא כולם צבעו את הפנים בצבעי הסוואה כמו שצריך. אמרתי לו 'אנחנו לא מתעסקים בזה פה'".
באופן טבעי, מגמת הקרב עוסקת בשאלת אי הוודאות והחוסן של החייל בקרב באופן אינטנסיבי בהרבה מקורס "ברוכים הבאים לצה"ל" של "נחשון". "כל ניווט," אומר סא"ל חזי, "כל אימון גופני, כל תרגיל מסתיימים במשהו לא מתוכנן. כשיעברו הצוערים להשלמה החילית ב'גפן' הכל יהיה בשטח, ושם ינסו להקצין את אי הוודאות עוד יותר".
ברור מהדברים שלו, כמו משיחות אחרות שלי עם מפקדים בצבא, כמה הנושא מעסיק את מי שעיניו בראשו בצה"ל שאחרי לבנון השנייה. כמה התירוצים של מחסור באימונים ובתקציב הם כלפי חוץ, ובפנים אנשים ישרי הדרך בצבא יודעים שנחשף משהו עמוק ובעייתי הרבה יותר.
מה הפער הכי גדול שאתם מתמודדים איתו?
"לשדר שאנחנו באותו צד של המערכת", אומר חזי. "להעביר להם אחריות, ללמוד לא לפקח עליהם בכל דבר. התפיסה מאוד מאמינה באנשים, ביכולת שלהם לתקן ולשפר. פעם היו מעיפים על כל דבר, היום מרחיקים ומסבירים שאתה יכול לתקן ולחזור".
דוד: "בארבעת המחזורים שאני פה לא אמרנו לאף אחד שלא יוכל בכלל לחזור לקורס".
חזי: "הרצון להשאיר אנשים הוא לא ויתור וחולשה. הוא מחייב להתמודד. אי אפשר להעיף מפה וזהו".
יש דברים שלא משתנים. עדיין אסור לחצות את הרחבה הגדולה, שעליה מתקיימים המסדרים בבסיס. הנוף מסביב הוא עדיין הכי מדבר שתוכלו למצוא בישראל, יש מי שאוהב אותו (עבדכם, למשל) ויש מי שהוא מכניס אותו לדיכאון.
ולמרות שהבסיס גדל פי כמה עם השינוי במספר הצוערים, מי שמולך עליו ביד רמה הוא רנ"ג יצחק טאיטו, בן יותר מ-70 שהיה רס"ר הבסיס עוד כשאני (ואיש המילואים אהוד אולמרט, בקורס אחר) היינו צוערים.
אני מנצל את ההזדמנות לברר עם טאיטו אגדה בת יותר משלושים. לפיה, הוא נתקל בבוקר אחד שלפני מסדר הסיום בצוער, ושאל אותו בחצי הלצה למה אינו מצדיע לו. "אחר הצהריים," אמר הצוער בשחצנות, "אתה תצדיע לי".
"עוד נראה," הגיב טאיטו לפי האגדה, ותוך שעה הצוער הודח מהקורס. אלא שטאיטו, שלא שומע את הסיפור בפעם הראשונה, דוחה אותו. לא רק שזו אגדה, אלא שהיא הומצאה בכלל על רס"ר בסיס אחר, והועברה אליו בירושה.
צעירים, הוא אומר, רק רוצים שיחנכו אותם. כשאתה מסביר להם, כשאתה נותן דוגמה אישית, כשהם מבינים למה - כל הפינוק והמרדנות זזים הצידה. וגם מי ששואל את עצמו אם הדרך שבה בוחר צה"ל להתמודד עם השינויים שמסביב היא הנכונה ביותר או רק הקלה ביותר, גם מי שתפקידו הוא לשאול אם זה הצבא הנחוץ ביותר, המתאים ביותר שאנחנו צריכים ולאתגר את הקלישאות והמוסכמות הנוגעות אליו, לא יכול להתווכח איתו.
אחרי הכל, הבסיס בצבע בטון שתכנן צבי הקר בלב המדבר, ושעל הרחבה שבמרכזו יעמדו בעוד כמה שעות 600 צוערים נרגשים וינופפו למשלחות המשפחתיות שביציע - הבסיס הזה הוא הבית שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם