מופת של פוליטיקה
ההחלטה להעניק את עיטור המופת לסוהרים שנספו באסון הכרמל ממשיכה תהליך זוחל של זילות באתוס שממנו חושלה המדינה
היא ממשיכה תהליך זוחל של זילות באתוס שממנו חושלה המדינה. היא ממסחרת את הגבורה, היא פוליטית, היא נטולת היגיון או הצדקה כלשהם, והיא בעיקר עצובה. היא ממחישה טוב יותר מהרבה דברים אחרים את נומך התחתית שאליה הגענו, את עומקה של הפרטת הסמלים והערכים שאליה שקענו.
אסון הכרמל הוא אסון כבד. הוא תאונה. הוא תקלה שגרמה לקיפוד חייהם של עשרות בני אדם. אין לאסון קשר כלשהו לגבורה, לעוז או למופת. הסוהרים הועלו על אוטובוס ונלכדו באש תופת שממנה אי אפשר היה להיחלץ בחיים. זה עצוב, זה קורע, הלב יוצא למשפחות - אבל מה הקשר בין האירוע הזה לבין גבורה או מופת? לפי ההיגיון הזה, 73 לוחמי צה"ל, כולם חיילים ביחידות מובחרות ששירתו בעומק לבנון, שנספו באסון המסוקים, היו ראויים לאות הגבורה.
מישהו כאן התבלבל ושכח שהעיטורים האלה אמורים לציין אנשים שעשו מעשי גבורה אישיים, מעשים שכוללים קבלת החלטה קשה, נגד הטבע, נגד האינסטינקט האנושי. מעשים של חילוץ פצועים תחת אש, הסתערות לתוך התופת, נתינת דוגמה אישית ונטילת סיכון.
הסוהרים שנספו באסון נקלעו לתוכו והיו בעצם פאסיביים לחלוטין. אם מישהו ראוי לציון לשבח על תפקודו באסון הזה, אלה הם קציני המשטרה והכבאים שנלחמו באש, שהיו יכולים להימלט - אבל ניצבו מולה. ועדיין, בסופו של יום, החליט מי שהחליט שצוערי השב"ס יקבלו את אות המופת.
מה שקורה כאן הוא שלב נוסף בהתנוונות הרוח והערכים שבנו את המדינה הזו. מי שקובע שגלעד שליט, חייל שנפל בשבי בנסיבות מבישות למדי, הוא "גיבור", שלא יבוא אחר כך בטענות שסוהרים שעשו דרכם באוטובוס ונקלעו לשריפה יקבלו אות מופת. אביגדור קהלני, שעצר בגופו מאות טנקים סוריים ביום כיפור, הוא גיבור.
סא"ל אבי לניר, טייס קרב שנפל מעל סוריה ועונה למוות בכלא הסורי בלי שהסגיר את הסודות (הרבים) שידע, הוא גיבור. רס"ן רועי קליין, שזינק על רימון יד בבינת ג'בייל ב-2006 כדי להציל את חייליו ונהרג, הוא גיבור. אבל אנחנו בעידן אחר, ואל נא תתפלאו אם בעתיד יחולקו עיטורים לקבלני קולות במפלגות פוליטיות. אנחנו בדרך לשם.
זאת ועוד: התהליך לא החל היום ולא יסתיים מחר. הוא קשור גם לעובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל קיבל בשנים האחרונות את התוספת "ולנפגעי פעולות האיבה". כאילו יש קשר בין הדברים. בקצב הזה, בקרוב
מדובר במיליארדים שנשאבים מדי שנה מתקציב המדינה לטובת מספרים הולכים ומתרבים של אנשים שנדבקו במחלות שונות או נפגעו בתאונות שונות במהלך שירות צבאי - לפעמים ללא מדים, לפעמים אפילו בחופשה מהמילואים - וזוכים לזכויות המפליגות (והצודקות) שהמדינה החליטה להעניק לאלה שנפצעו על חרבם תוך שהם מקריבים עצמם להגנתה.
אתם יודעים מה התשובה לכך? במילה אחת, היא לובי. בשתי מילים, קבוצת לחץ. למזלי, אין בכוונתי להתמודד בפריימריז הקרובים של שום מפלגה, ולכן אני אוכל, אולי, לעמוד בפני זעמן של קבוצות הלחץ השונות שייפגעו מהמאמר הזה. הפוליטיקאים, נראה שלא. וככה, אבל בדיוק ככה, אנחנו נראים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם