אל תאטמו אוזניכם
סיפורה של מירי אלוני הוא הרבה יותר מאשר סיפורה של אישה שהפריעה את מנוחת השכנים. השמש, כך נראה, כבר לא תעלה בישראל
אפשר לראות את זה ככה. אחרי הכל, מנוחת השכנים - במיוחד בסופי שבוע; במיוחד בין שתיים לארבע - היא עניין שאין להקל בו ראש. הורינו תמיד הקפידו על כך. בכל זאת, עניין של כללי נימוס אלמנטריים.
וכשאת יושבת שם עם גיטרה ומנגנת; נרתיק הגיטרה פתוח והעוברים ושבים מטילים לתוכו מטבעות ושטרות - את גם מחזה לא נעים לעין.
מחזה שהשכנים לא רוצים לראות. לא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע. לעצום אוזניים ולאטום עיניים, ובמקרה של מטרד נוקב - לקרוא למשטרה. כך מתמודדים היום בישראל עם בעיות. ובת היענה הייתה להם למלכה.
אבל הסיפור הזה, של מירי אלוני, הוא הרבה יותר מסיפורה של אישה שמפריעה את מנוחת השכנים.
זה סיפורה של אמנית (האם מותר ללחוש "אייקון"?) ישראלית שנקלעה למצב לא פשוט; מצב שאלמלא הוא, בוודאי לא הייתה יושבת שם ומנגנת. ועדיין: היא פורטת בגיטרה ושרה לעוברים ושבים ברחוב
אותה זמרת ואותו שיר שעמדה ושהושר אז, בכיכר, על הבמה, לצד רבין המנוח. אותה זמרת ואותו שיר שהושר אז, בימים שבהם החמיצות רק התחילה לחדור את מעטה האופוריה של פוסט ששת הימים - כשהתחלנו להבין שאיש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל.
הנה הם מתנקזים לשם, לפינת הרחוב בתל אביב (האם נכון כבר לשנות את שמה ל"עיר ללא רחמים"?), מי שהפכה לסמל, השיר שלה-שהפך למיתוס, וכל הסיפור על גורלו של האמן הישראלי לאחר שימי תהילתו מסתיימים - ואז מתערבים השכנים ואומרים: "עם כל הכבוד, המנוחה יותר חשובה".
אז נכון, סדר חשוב שיהיה כאן. אבל לא על חשבון עצימת עיניים, השטחה במכבש של אדם ושל כבודו וטאטוא הצידה של עוד סמל אחד קטן, אחד מהאחרונים שנותרו כאן.
לא קצת מוזר ששנים לאחר שהיא מופיעה שם, מחליטה עיריית תל אביב דווקא עכשיו להפיל עליה את הגרזן? אחרי הכל, מי שמכיר את צומת הרחובות המדובר בשעות המדוברות, יודע שנגינת גיטרה ושירת אישה הם הצרות האחרונות של השכנים.
ואגב שכנים, הם נורא רחוקים ממוקד הנגינה. אז אולי בכלל זה סיפור על עירייה צרת עין ורעת לב. וממילא, זה עדיין אותו הסיפור. כמו כל כך הרבה סיפורים מהעת האחרונה, מנקז לתוכו את ישראל הנוכחית כבמטאפורה גדולה.
השמש לא תעלה בישראל הזו, מהסיבה הפשוטה: השכנים לא ייתנו לה לעלות. וגם אם תעלה, תסמכו על פקחי העירייה שיגרשו אותה.
ועכשיו, משיבים את הגיטרה לנרתיק; מחזירים את "שיר לשלום" לבוידעם אליו הוא שייך, ומירי אלוני? למי אכפת. למי בכלל אכפת. למי באמת? אולי לכם, לשם שינוי? אולי לכם. רק הפעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם