ימים של ודאות
64 שנים אחרי הקמת המדינה, ישראל עוד רחוקה מתחושת ודאות. רק המוות ודאי לנו, רק סביבו אנו מאוחדים באמת כיהודים וכישראלים
אלו ימי הצפירות. ימים שמתחילים בצפירת יום השואה ונמשכים אל צפירת יום הזיכרון, ימים של וודאות. אפשר להתווכח על משמעות השואה. אי אפשר להתווכח עם הטוטאליות האימתנית שלה. האנטישמיות המוחלטת שבאופן פרדוקסלי הופכת את הנקודה היהודית שלנו – לוודאית. אילו יום הזיכרון, הופך את הנקודה הישראלית לוודאית.
כל הספקטרום בוויכוח הפנימי שמתנהל כיום בין היהודים, התקיים גם אז, בין מלחמות העולם – ואפילו ביתר שאת. וכולם התאחדו בקרונות. כל הספקטרום בוויכוח הפנימי שמתקיים כיום בין הישראלים, היה קיים מאז ראשית ימי הציונות. וכולם מתאחדים בבתי העלמין הצבאיים.
אחר כך באים יום העצמאות ויום איחוד ירושלים, מתאמצים לייצר קוטב חיובי לוודאות הקיום הקולקטיבי שלנו – ולא מצליחים. אנחנו עוד רחוקים מאותה תחושת ודאות. רק המוות ודאי לנו. רק סביבו אנו מאוחדים באמת כיהודים וכישראלים.
זה לא שאין לנו ודאות קיומית כי אנחנו חלשים. פיזית אנחנו דווקא חזקים מאוד. זה משהו אחר. אבי ז"ל, תמיד היה מצר על אותה תחושת ודאות שאפפה את היישוב העברי בתקופת המנדט - ואבדה. "לא היה פה כלום", אמר אבא, "אבל לכולם היה ברור מה אנחנו עושים פה".
ככה זה. כשלא הייתה עצמאות – ברור היה שחייבים אותה והיה משהו שמעבר לקיום הפיזי, משהו מעבר לחיים הפרטיים – ששווה היה גם למות למענו. אבל משהשגנו את העצמאות הזו, התברר פתאום שזה עוד לא זה. העצמאות כשלעצמה לא נותנת לנו את אותו
כמובן, אנחנו שמחים ומודים על כך שיש ביכולתנו להגן על עצמנו, אבל שוב, השמחה הזו היא סוג של שמחת עניים – שמחה שלילית למעשה. אין ספק שיש לנו גם במה להתגאות, בהפרחת השממה בקליטת העלייה – הישגים עצומים לכל הדעות. אבל עדיין השמחה הזו אינה לכתחילית. סביר להניח שאילולא המרד הערבי בבריטים, ממשלת הוד מלכותה הייתה נצמדת לתוכניתה המקורית, הבית הלאומי היה מוקם כאן בניחותה וההישגים שאנו כל כך גאים בהם, היו מושגים גם בחסות האימפריה.
"בפעם הבאה שהבריטים עוזבים", התלוצצו דודיי (ותיקי תש"ח), "אנחנו יורים להם ברגליים...". מעניין שדברים דומים מאוד שמעתי גם מהקוטב הנגדי – הקוטב החרדי. אילולא השיגעון הזה של בן גוריון יכולנו להסתדר הרבה יותר טוב.
כך הפך "יד ושם" לבית המקדש הישראלי ויום הזיכרון ירש את יום העצמאות. כל המשמעות שיום העצמאות אינו מצליח לתת, הועתקה אל יום הזיכרון והמחיר קשה. כי בתת המודע של היום הזה קיימת האמירה – "קורבנם היה לשווא". אם אנחנו לא מצליחים להיסגר על המשמעות של יום העצמאות, אנחנו מבכים יום קודם לכן את חוסר התוחלת במחיר ששילמנו להשגתה.
כבר מזמן איננו מעלים על נס את גבורתם, אנחנו מבכים את כשרונם ויופיים שאבד, את הנעורים שנגדעו. בעצם, אנחנו מבכים את עצמנו ואת החיים נטולי המשמעות המוסיפים ותובעים מאיתנו קורבנות נוראיים שכאלה.
מתי נדע לשאוב טעם ותוקף לחיינו, מן החיים ולא מן המוות? מן הייעוד ולא רק מן הקיום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם