למי קראתם פראייר?
פעילי מחאת המילואימניקים בחרו במילת הגנאי הגרועה ביותר שניתן להטיח במישהו בתרבות הישראלית
מושג ה"פראייר", כנראה מילת הגנאי הגרועה ביותר שניתן להטיח במישהו בתרבות הישראלית, מעיד על אדם המרגיש שנעשה לו עוול בלתי מוצדק אשר ראוי לתיקון מיידי. לפיכך, השיח הציבורי הנוצר סביב המאבק על עתיד גיוס החרדים לצה"ל מבליט את חוסר הערכיות הבסיסי שקיים באי-השוויון בנשיאה בנטל, וכל כולו בנוי על ההנחה המוסרית שלפיה יש אי-צדק אינהרנטי באדם הפועל יותר מאחרים למען זולתו.
אך תחושה זו עומדת בסתירה מוחלטת לכל יסודותיה הרעיוניים של התנועה הציונית. הפער בין תחושת הפראיירים של 2012 לבין הרעיון הציוני בראשית דרכו, מתחדד כאשר נזכרים בדבריו של החלוץ והלוחם יוסף טרומפלדור ב-1916: "אנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו אינטרסים ולא יהיו לו הרגלים...מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? - אני הגלגל. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל... אני האידיאה הטהורה של שירות. מוכן לכל".
אדם המרגיש כ"פראייר" תמיד בוחן האם תרומתו, או הקרבתו, אינה חלילה גדולה מזאת של האחרים סביבו. אך סביבה כזו מעודדת בינוניות ומתגמלת עשייה אנוכית בלבד. איננו רוצים, ואיננו יכולים להרשות לעצמנו, לחיות במדינה שזו דמותה.
כיצד הייתה נראית מדינת ישראל, אם בכלל הייתה קיימת, במידה וחלוצי העליות הראשונות היו מרגישים כמו פראיירים, שומטים את כלי עבודתם, ומצטרפים אל מיליוני בני דודיהם שהיגרו לצפון אמריקה או מערב אירופה.
כיצד הייתה נראית מדינת ישראל, אם בכלל הייתה קיימת, אם לוחמי המחתרות היו מרגישים כפראיירים ומוותרים
כיצד הייתה נראית מדינת ישראל אם מאות אלפים היו מרגישים כפראיירים כאשר הגיע תורם להסתער במדבריות סיני, ברמת הגולן, בלבנון? וכיצד הייתה נראית מדינת ישראל היום אם רבבות המדריכים בהתנדבות בתנועות הנוער, אלפי המתנדבים בעמותות והפעילים החברתיים היו פתאום כולם מרגישים כפראיירים ומפסיקים את עשייתם המבורכת?
שוויון בנשיאה בנטל הוא ערך חשוב, ויעד ראוי להאבק למענו, אך אם השיח הציבורי והתקשרותי סביב סוגיה זו לא ישתנה באופן חד, באופן אשר יעצים את אלה הבוחרים לשרת את עמם, במקום לגנותם כ"פראיירים", אז המאבק למען שוויון בנטל יגרום ליותר נזק מתועלת.
אלה המרגישים עצמם כפראיירים כנראה שכחו שמנהיגות, יזמות ומעל הכל – נכונות להקריב - עומדים ביסוד כל הצלחתה של תנועה אידאולוגית, והציונות אינה יוצאת מן הכלל בהיבט זה. מנהיגים וחלוצים חייבים להיות פראיירים מעצם טבעם. הם לא יכולים להתסכל כל הזמן ימינה ושמאלה כדי לוודא שכולם מיישרים קו עמם, אלא עליהם להתסכל ולשעוט קדימה ולקוות שאחרים יסחפו אחריהם.
הכותב הוא מחנך במכינה קדם צבאית "בני ציון" בתל אביב וסרן במילואים בחיל שריון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם