מלחמת העצמאות
הרהורים על ימים לא מאוד רחוקים, שבהם יום העצמאות לא היה סתם עוד פרומו לתוכנית אחרת
כל קבוצת גיל התמקמה לה בשטח אחר במושב, הקימה לה מדורה - ששימשה לצורך העניין כ"מפקדה - וכשהגיע הרגע הנכון, יצאה להתקיף בשקיות מים. שבועות רבים לפני יום העצמאות היינו עסוקים במילוי מים בשקיות סנדוויצ'ים קטנות ואגירתן במחסן סודי. כמו בן-גוריון בזמנו, גם אנחנו במושב ידענו שיום העצמאות זה רק הפרומו למלחמה שתכף תתחיל. יום העצמאות היה בעצם היום היחיד בשנה שבו קיבלנו אישור מהורינו "להילחם" בילדים משכבות הגיל האחרות. ולא היה יותר מופלא מזה. אלו היו רגעים של שמחה טהורה שאי אפשר לשחזר.
אחר כך מלחמות המים הפכו למסיבות שכבה ולמסיבות בכל מיני מועדונים באזור, ובסוף כל אחד חגג את חג העצמאות עם החברה שלו - שמאוחר יותר הפכה לאשתו - והזמן המשיך להתגלגל ופתאום הגיע הרגע הזה שבו אני יושב מול הטלוויזיה בערב יום העצמאות, ועל המסך אני מגלה חמש נשים שיושבות במה שנראה כמו חצר אחורית של בית קרקע בראש העין, ואחת מהן-קוראים לה לינוי בר-גפן - אומרת: "ואורנה כאן איתנו, מתאמנת בשבועות האחרונים בלהזיז את הרגליים.? ואותה אורנה (דץ) משיבה: "כן, 'רוקדים עם כוכבים' תאורטית זה מקסים, מעשית זו עבודה מאוד קשה. אני, בשבועיים הראשונים (לאימוני הריקוד - ל"ד) לא יכולתי לקום מהמיטה, ממש דידיתי לכיוון השירותים".
ואז אני שואל את עצמי, האם יכול להיות שערב יום העצמאות ה-64 של מדינת ישראל הפך לתירוץ לדבר על העונה הקרובה של "רוקדים עם כוכבים?" ועצמי עונה לי: "כן" ומוסיף הסבר קצר על כך שזהו המצב כיום: אין ממש תוכן באף תוכנית טלוויזיה, כי כל תוכנית טלוויזיה היא בעצם לא יותר מ"פלטפורמה" לקידום תוכניות טלוויזיה אחרות של אותה הזכיינית.
וכך יוצא שאנחנו, הצופים, תקועים במין פרומו אינסופי שאי אפשר להיחלץ ממנו. ממש כאילו נכלאנו בחדר ההמתנה של בית זונות ואנחנו לעולם לא מגיעים לדבר האמיתי.
אז אני סוגר את הטלוויזיה ועובר למחשב. בפייסבוק אני יכול לראות איך החבורה שלנו מהמושב שכללה אותי, את דניאל, דרור, נמרוד ואלון הפכה מיחידת חיסול מגובשת עם שקיות מים, ליחידות חיסול עצמאיות עם ילדים, משכנתה, מוצצים ועגלות.
ממלחמות המים עברנו למלחמות עם האישה, עם הילדים, מלחמות על מקום חניה, על המיקום בתור בסופר, על האוברדראפט. ועכשיו כולנו חיילים קטנים במלחמה גדולה שנקראת "החיים", שורדים את מעמד הביניים, כובשים לאט לאט גבעות קטנות של בורגנות. וזה גם עצוב וגם משמח.
באופן אישי, אני כרגע קצת מפגר ב"מרוץ הגדול לשכפול העצמי" מול חברי שכבר נמצאים בשלב הילד השני או לקראתו.
באתר אחר באינטרנט אני מגלה את רשימת "המרוויחים הגדולים? מיום העצמאות, הלוא הם זמרי ארצנו הקטנה. בראש הרשימה אייל גולן עם 160 אלף שקל להופעה, אחריו קובי פרץ, 145 אלף שקל.
באתר נוסף מופיע חידון תחת הכותרת "בחנו את עצמכם: כמה אתם ישראלים?". אני ניגש ועונה על השאלות כמיטב יכולתי. בסיום אני מקבל את ההודעה הבאה: "עניתם נכון על 31 מתוך 64 שאלות. יש לכם מושג על מה שקורה פה, אבל ממש לא מספיק. אם תתחילו להתעניין יותר במהדורות החדשות ותגלשו קצת באינטרנט, אולי תצליחו יותר ביום העצמאות הבא".
אשתי קוראת לי מכיוון המטבח. היא רוצה להרגיש את העצמאות. אז אני מכבה את המחשב ויוצא עם האישה לאן שכולם יוצאים. בעיר שלי, ביום הזה, זה לכיכר. כיכר רבין. אנחנו מתחילים לנדוד אל הכיכר בזמן שאני חושב לעצמי שלו יום העצמאות היה נערך בעוד שבוע וחצי, בין החוגגים בכיכר היה יכול להיות גם חגי עמיר - שעוד רגע משתחרר מהכלא ושב אל העולם הנורמלי עם הכיפה והרעיונות שרצים לו בראש.
ומה זה בדיוק אומר על העצמאות שלנו כמדינה? במדינה נורמלית האחים עמיר לא היו משתחררים לעולם מהכלא. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית. אנחנו רק מעמידים פנים. ולא רחוק היום שגם האח השני לבית עמיר ישוטט חופשי מחוץ לכותלי הכלא, עם הכיפה והרעיונות המופלאים שרצים לו בראש.
שתי דקות לפני שאנחנו מגיעים אל הכיכר מופע הזיקוקים מתחיל. קבוצות-קבוצות של אנשים, חלקם בבתים וחלקם ברחוב, מפסיקים את מעשיהם ומפנים מבטם אל עבר השמים. ילדים עם כל מיני אורות צבעוניים על הראשים ובלונים ענקיים בצורת פטיש וספריי קצף בידיים רצים וצועקים: "חג עצמאות שמח".
הזיקוקים מאירים את הלילה, והילדים סביבי יורים ספריי קצף זה על זה ודופקים את בלוני הפטישים אחד לשני בראש. מדהים שכמעט כל האביזרים הנלווים לחג הזה הם במהותם אביזרי קרב. נדמה שהחג הזה הוא לא יותר מסיבה לדפוק לחבר שלך בראש פטיש, ספריי קצף או שקית מים.
בתום מופע הזיקוקים אנחנו ממשיכים לכיכר, שם אנחנו נתקלים בבמה ענקית ועליה שולה חן ששרה: "ותאמינו לי שדווקא בשבילי הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם". אני מאמין לה. אחריה עולה איזו להקת נוער למחרוזת שירי להקות צבאיות גרועים במיוחד. מבעד למסך הגדול בשני צדי הבמה מציצים קטעי ארכיון שבהם אפשר לראות צילומי שחור-לבן של חיילים כחול-לבן בפוזיציות קרב.
באוויר ריח חזק של בירה, ומכל עבר על המדרכות נערם עוד ועוד זבל: מכלים ריקים של ספריי, פחיות שתייה, בדלי סיגריות ושקיות שפעם היה בהן מזון כלשהו. קטעי ארכיון, ריח של בירה וערמות של זבל - מה יותר ישראלי מזה?
בהמשך רחוב אבן גבירול אני מגלה מקום חדש שהפך למאורת סלבריטאים מקומית. "זה הקנטינה החדש", אומר לי מכר. אם כבר לדפוק למישהו בלון פטיש בראש, אני חושב לעצמי, כאן זה המקום.
בין כל המצטופפים בחור התחת הזה יש כל כך הרבה אנשים שהייתי שמח לנצל את רוח החג בשביל לתת להם כמה מכות פטיש הגונות. אני מביט על ההתנהלות בתוך המקום המצוחצח והיהיר הזה ונזכר בחיי הפלסטיק ובנער הגומי שהייתי פעם, כשהייתי אזרח של כבוד במרפסת של הקנטינה והייתי מתקיים על החיוכים המזויפים של כל האנשים המזויפים האלו.
בנקודה זו אני יודע שצריך לחזור הביתה. איך שאני נכנס אני מניח את המפתחות על המדף, בין התמונה הממוסגרת שלי ושל אשתי מהחתונה וערימת החשבונות שהצטברו, וחושב לעצמי כמה כיף היה פעם, כשהייתי ילד קטן במושב, ויום העצמאות היה היום הכי רטוב בשנה. שקיות מים, מדורה, שק שינה וכמה חברים - לא הייתי צריך יותר מזה בשביל להיות מאושר. היום זה כבר סיפור אחר. האושר הוא עניין מורכב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם