חמורו של משיח
איבתם של דיסקין, אולמרט ודגן לנתניהו וברק משבשת את דעתם: בגללה חשפו בפני העולם את הקלפים ששומרת ישראל למאבק נגד איראן
בראיון שהעניק לכתבת סי-אן-אן כריסטיאן אמנפור הבהיר אולמרט שאינו סומך על נתניהו בנוגע לתקיפה באיראן, או בניסוחו המעורפל המתחזה לשנון: "אני מודאג מכיוון שאיני זה שיקבל את ההחלטה על כך, אלא מישהו אחר. עליך לסמוך באופן מלא על יכולת השיפוט של אלה שמקבלים את ההחלטה, ואת יכולה להבין מדבריי שאולי משהו באמון שלי חסר".
בעוד בנימין נתניהו כיו"ר האופוזיציה גיבה באופן מוחלט את ממשלת אולמרט בזמן מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" בסבב ראיונות הסברה בכל העולם, אולמרט מתעלם משעת הדחק, מהמערכה המסובכת נגד איראן, ויוצא באופן חסר תקדים נגד הממשלה הנבחרת. שובר את כל הקודים. אולמרט, באופן מודע, מספק למערב הנרפה תירוצים.
הסאבטקסט שלו דומה לזה של יובל דיסקין המתריע מפני המשיחים מאקירוב ומקיסריה. אחמדינג'אד הוא רציונלי ושפוי לעומת נתניהו וברק הלא שפויים. זו לא רק התבטאות חמורה ומופקרת, אלא התנהגות מבישה, ולו בשל העובדה שנתניהו קבר את אביו באותו יום. אבל יצרו של אולמרט גבר עליו.
יש גבול לחופש הביטוי
בעולם מתנהל עכשיו קרב פוקר מול השטן. מי ימצמץ ראשון? דיסקין, דגן ואולמרט משולים לאדם שמציץ מאחורי כתפו של שחקן הפוקר וחושפים בדיבור את היד שלו. האדונים המכובדים לא בהכרח יעצרו תקיפה ישראלית, אבל דבריהם בהחלט מסכנים את המאמץ הדיפלומטי האמריקאי והאירופי מול איראן, שחוגגת את קרקס הקשקשת הישראלי. דיסקין, דגן ואולמרט מבינים היטב את משמעותה של מלחמה פסיכולוגית ואת חשיבותה. למרות זאת, איבתם לנתניהו וברק גוברת על שיקול הדעת.
נניח לרגע שהם צודקים, ואכן נתניהו וברק מונעים מתפיסה היסטורית משיחית ותקיפה באיראן היא מתכון לאסון. האם בהתבטאויותיהם הם מסייעים למאמץ הדיפלומטי? הרי הם למעשה שומטים את המקל ממשוואת המקל והגזר. אם אכן דעת הקהל תנטרל אפשרות תקיפה באיראן, אז מה? האיראנים יירדו מרעיון
פיתוח הפצצה הגרעינית בגלל העיניים היפות של דגן ובלוריתו השופעת של אולמרט?
בגלריית ה"לשעבר" הישראלית בולט לטובה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. למרות הדם הרע בינו לבין ברק, אשכנזי מתנהל בענייניות. הוא אינו יורה לתוך הנגמ"ש ומגבה את הממשלה. גם הוא מתנגד לתקיפה, אבל לא שולל אותה כאופציה אחרונה. גם צחי הנגבי התעלה מעל מפלגתיות וכיתתיות צרה וקבע: "אני לא מסכים עם דיסקין. אפשר לסמוך על ראש הממשלה ועל שר הביטחון בנושא האיראני... הם בעלי ניסיון, הם יודעים פי מאה או פי אלף יותר ממה שדיסקין יודע בנושא הזה".
באחד מפסקי הדין בנושא חופש הביטוי קבע שופט העליון האמריקאי, אוליבר ונדל הולמס, כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש" בתיאטרון צפוף. אולמרט, דיסקין ודגן צועקים אש בתיאטרון צפוף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם