אמם של המצורעים

כשם שגאולה עמיר לעולם לא תפקיר את בניה ותפנה להם עורף, גם אנחנו לא נסלח, לא נשכח ולא נשתחרר מתחושת התיעוב כלפי המשפחה הזאת

שי גולדן | 3/5/2012 4:59 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
כמה ימים לאחר היום ההוא, בתאריך ההוא שבשנים האחרונות הפך להיות כמעט סתם עוד אירוע קלנדרי לאומי, שמן הנימוס מתבקש לכבד אותו, התראיינה גאולה עמיר, אמו של הרוצח יגאל, לאחד מכלי התקשורת ועמדה בגבורה בלתי מבוטלת בניסיון של המראיין להביא אותה לידי גינוי והוקעה של בנה. "מה אתם רוצים? "תמהה והתעקשה הגננת מהרצליה, "שאפקיר את בני? שאצטרף גם אני לעליהום הכללי עליו? אני אמו. והוא לעולם יהיה בני".

בתוך הים הגועש של טירוף המערכות שאחז בישראל באותה שעה, מצאתי את הרגע הזה להיות דווקא די שפוי. אחרי הכל, רוצח או לא רוצח; מסכימה או מתנגדת למעשיו ולאידיאולוגיה שלו ושל אחיו; גאולה עמיר תיוותר אמם של יגאל ושל אחיו, קושר הקשר לרצח והמסייע הבכיר, עד תום ימיה.

הברית הזאת, בין אם לבניה ובין צאצאים להוריהם חזקה יותר, וצריך שתהיה כזאת, מכל ברית בין אדם לערך, ובוודאי בין אדם ללאום או לחברה. ודווקא על רקע התחושה הזאת שלי, מעציב ומקומם לשמוע את גאולה עמיר ואת שאר בני המשפחה מסרבים להבין מה מקומם ומטריד כל כך את תושבי עירם בקבלת הפנים שהם מתכננים לחגי עמיר עם צאתו מהכלא.

זכותה של המשפחה לערוך לבן היוצא לחופשי מן הכלא מסיבת שחרור. אל נא נהיה צבועים בעניין זה. רוצחים רבים, גרועים לא פחות מיגאל עמיר; ושותפים למעשי רצח מזוויעים לא פחות מזה שחגי עמיר נתן לו ידו - חגגו בחיק משפחתם את השיבה הביתה. אם הסאבטקסט של המחאה הקטנה שמתארגנת בהרצליה ובמקומות אחרים בארץ
היא שיש לכלוא את כל בני משפחת עמיר מאחורי סורג ובריח לעולמי עד, אזי היא ילדותית.

מערכת החוק והמשפט בישראל שפטה את כל המעורבים ברצח, והנה הגיע מועד שחרורו של חגי עמיר (אגב, מסתמן שלא בדיוק שב מדרכו הרעה, אם להתחשב בעובדה שהספיק לאיים גם על חיי ראש הממשלה אריאל שרון מהכלא; מה יש לבני המשפחה הזאת עם רציחות פוליטיות? על ברכי מה בדיוק חינכה אותם אמא גאולה? לא משנה), ואלה הן העובדות ואלה הנסיבות ועמן יש להתמודד בבגרות.

מי שעוד צריך להתמודד בבגרות עם עמדת הציבור בישראל, בכלל זה גם עורכי העיתונים ("בני שטן" בפיה של מי שגידלה רוצח ומסייע לרצח בביתה), הם בני משפחת עמיר. את מאסר העולם האמיתי שלהם הם מרצים בכל פעם שעיתונאי מצלצל לשאול אותם שאלה מתריסה, בכל פעם שפעיל משמרת מחאה קורא לעברם קריאת נאצה, בכל פעם שהשכנים מסיטים את מבטם מפניהם, בכל פעם שהם מתייצבים בכל מקום בישראל והכל מביטים בהם בשאט נפש, כאילו היו מצורעים. הם מצורעים, בני משפחת עמיר.

וכל עוד תיכון מדינת ישראל, צריך שהם ובני בניהם ובני בניהם ימשיכו להיות כאלה; זכר לפרי הבאושים המטונף והרקוב שהצמיח עץ המשפחה שלהם. היא אמא שלהם והם בניה. זה ברור. אבל זו מדינת ישראל ואנחנו בניה. וכשם שהיא לעולם לא תפקיר אותם ותפנה להם עורף, גם אנחנו לא נסלח, לא נשכח ולא נשתחרר לעולם מתחושת התיעוב כלפי המשפחה הזאת ומה שהמיטה על המדינה הזאת. ועכשיו, יתמודדו נא שני הצדדים עם הנסיבות.
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

שי גולדן

צילום: .

בן 40, סגן עורך מעריב

לכל הטורים של שי גולדן

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים