מרחב החסינות
בבירות בעולם, מוושינגטון מזרחה עד אירופה ואסיה, שואלים עכשיו אם הישראלים בילפו לאורך כל הדרך. תוצאות העימות בין דגן לארדן בניו יורק הורגשו היטב גם בטהרן
המקום שבו החשבונות נסגרים, קווים אדומים נחצים, וכל מתקפה סודית בסוריה הופכת לכלי בקמפיין. הדם רותח, גורליות הרגע מודגשת שוב ושוב. בסוף? תזוזה של כמה מנדטים מגוש אל גוש, דממה דקה של קואליציה עם פוליטיקאים צעירים, אידאליסטים שנשבעים שלא יוותרו לעולם על משרד ממשלתי.
אך מה שהתרחש בניו יורק השבוע, בעימות בכנס "הג'רוזלם פוסט", חרג אפילו מכללי המשחק של מערכת בחירות שכזו. נוכחותם של גבי אשכנזי, מאיר דגן, אהוד אולמרט וגלעד ארדן על בימה אחת הייתה חייבת להוביל לתוצאה נפיצה. אך מבחינת הקהילה הבינלאומית וסנגוריה הגדולים של ישראל, מה שהתרחש על הבימה היה רחב בהרבה מעימות מילולי מר ותוקפני. זו הייתה חשיפה. חשיפה של עובדה שהייתה ידועה למתי מעט בישראל, ועוד פחות מאלה בחו"ל.
רק מי שהיה שותף במעגל קבלת ההחלטות, שישב בישיבות הרלבנטיות או תודרך על ידי מי שהיה שם, ידע על המציאות הזו. זו מציאות ברורה: כל ראשי מערכת הביטחון בישראל, לפחות עד לאחרונה, מסתייגים הסתייגות עמוקה מהתנהלותם של אהוד ברק ובנימין נתניהו. הסתייגות היא ביטוי דיפלומטי, כמובן. אחרי שהבהיר פומבית את התנגדותו לתקיפה באיראן, מאיר דגן האשים את גלעד ארדן, בפניו, שממשלת נתניהו מחבלת בדמוקרטיה הישראלית ומוליכה אותה בדרך שבה גרמניה הלכה בה בעבר.
יובל דיסקין קבע שממשלת ישראל מתעלמת מרצונו של אבו מאזן להגיע להסדר שלום, שלציבור הישראלי מוצג מצג שווא בעניין האפשרות לנטרל את האיום האיראני, ושאין לו אמון בהנהגה הנוכחית. כאשר השר ארדן הטיל ספק במניעיו וביושרו של דיסקין, הסתער מאיר דגן - הוא, בניגוד לפוליטיקאים מסוימים, יודע איך להסתער באמת, לא כביטוי - והודיע לו שהוא "משקר". לצדם של אלה ישב גבי אשכנזי שטרם נתן את הראיון הגדול שלו, זה שבו יאמר לבטח את דעתו על הדרך שבה אהוד ברק ובנימין נתניהו מנהלים את ביטחונה של מדינת ישראל.
משום מה הדברים האלה התקבלו בישראל כסוג של התנגחות על רקע אישי. שלושה אנשים, כאלה שהקדישו את חייהם לביטחון המדינה והגיעו לעמדות הבכירות ביותר, דמויות שאינן נחשדות באהדה לשמאל הישראלי, כולם מביעים חוסר אמון בוטה ומטריד מאוד באהוד ברק ובנימין נתניהו.
התקשורת הישראלית הפכה לצינית מאוד ומורגלת במלחמות הללו; האזהרות שמשמיעים דגן, דיסקין ואשכנזי עוברות מעל הראש. בארצות הברית ובאירופה, לעומת זאת, נדהמו. בכל זאת, דגן, דיסקין ואולי אשכנזי.
ברק מדבר מפעם לפעם על "מרחב החסינות" האפשרי באיראן, זה שבמהלכו האיראנים יעבירו את העשרת האורניום ליעדים מבוצרים ומפוזרים, ותקיפה תהפוך ללא אפקטיבית
מה שקרה השבוע הוא שהאיראנים, במידה מסוימת, נכנסו בנוחות למרחב של חסינות - לא טכני אלא פוליטי. זה קרה בעקבות ההתנהלות השערורייתית של ההנהגה הישראלית, על כל חלקיה.
יהיה קשה מאוד לברק ולנתניהו להסביר לוושינגטון צורך אפשרי בתקיפה, אחרי שכל הדרג המקצועי שלהם לשעבר הביע - תקשורתית - את התנגדותו המוחלטת והמלאה. הם בקושי יצליחו להסביר את זה לציבור הישראלי, שכבר פקפק בעבר אבל עכשיו זוכר שדיסקין ודגן גם הם במתנגדים. רק אירוע יוצא דופן ומטריד מאוד בטהרן, ניסיון "לפרוץ" קדימה בפיתוח הגרעיני, יוכל לשכנע כעת את העולם.
בבירות בעולם, מוושינגטון מזרחה עד אירופה ואסיה, שואלים עכשיו שאלה פשוטה: האם הישראלים בילפו לאורך כל הדרך? שרי הליכוד תקפו השבוע את דיסקין ואת דגן על הנזק "ההרתעתי" שנגרם למדינת ישראל. זה היה ניסיון "לצבוע" ולצמצם את הנזק מהתבטאויותיו של דיסקין - להבהיר שברק ונתניהו מניעים מהלכים גדולים ומתוחכמים יותר ממה שנראה על פני השטח.
במילים אחרות: לאו דווקא התכוונו לתקוף באיראן, אבל רצינו שהעולם יחשוש ממכת פתע אווירית, וגם האיראנים, כדי שטהרן תתקפל והעולם ידאג עבורנו לכך שלאיראנים לא תהיה פצצה.
עכשיו באו דיסקין ודגן, שני הסכלים האלה, שלא מבינים קריצות עין, והרסו הכל. זה ספין על ספין, וגם שקר. דגן ודיסקין, וכך גם כמה פוליטיקאים בכירים, יודעים היטב שנתניהו וברק לא בילפו. בשיחות האישיות ביותר, הסגורות ביותר, הם הצליחו לשכנע את שומעיהם בכוונותיהם האמיתיות.
השומעים יצאו בתחושה ברורה שקברניטיה של מדינת ישראל סבורים שכל הנחלים מובילים לים וכל תרחישי איראן יובילו לבסוף לעימות. חזקה על ראש השב"כ, המוסד והרמטכ"ל שהם ישבו בפורומים האלה. דומה ששלושתם השתכנעו שכנוע עמוק בכך שברק ונתניהו לא רחוקים מהוראת תקיפה, ומדויק יותר לומר: צריכים להיות רחוקים יותר, לדעתם של ראשי מערכות הביטחון.
דגן ודיסקין אינם סכלים, והם מבינים קריצות עין והטעיות ערמומיות אפילו טוב יותר מראש הממשלה ושר הביטחון שלו. גם אם ברק ונתניהו בילפו, סביר להניח שדגן ודיסקין היו אמורים להיות בסוד העניינים. הם לא היו, ויתרה מזו; הם חשו צורך עמוק להתבטא כדי לנסות לסכל אפשרות של תקיפה אמיתית. כנראה שהם יודעים משהו שאנחנו לא. מכל נקודת מבט שהיא על ההתנהלות הזו, היא גרועה. ובהתחשב בעומק האיום האיראני ובמשמעויות האפשריות של תקיפה, זו התנהלות מזעזעת.
טיפול בעניין אסטרטגי כמו איראן מחייב ויכוח עמוק בצמרת המדיניתביטחונית אך גם הבנה הדדית ויכולת להסכים על טקטיקת התמודדות סדורה. זה חיוני לא רק לתהליך קבלת החלטות בריא אלא גם ליכולת להסביר החלטה אפשרית לציבור הישראלי ולמקבלי ההחלטות בעולם. את האחרונים כבר יהיה קשה לשכנע. השבוע פרסם "הניו יורק טיימס" הערכה מפי גורם בממשל האמריקאי שהסיכוי לתקיפה באיראן פחת; אחת הסיבות המרכזיות שצוינו הייתה "הקרע העמוק" בצמרת הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם