"הורים הולכים לאיבוד,
צריך לתת להם כלים"
אסנת הראל, מנכ"לית מכון אדלר, מסבירה כי יש לעבוד על תחושת הערך של ילדים כדי שהם לא ירגישו צורך להשתייך לקבוצות עבריינות
- אלמנתו של גדי ויכמן צפתה בשחזור, הקטינה העידה
- הפתרון לאלימות: ניידות עירוניות ומצלמות אבטחה
"מדדי האלימות השתנו מכמה בחינות. נעשינו אכזריים יותר, קהים יותר ברגשות שלנו ובראיית הזולת. גם הגיל של המעורבים בעבריינות השתנה: ילדים צעירים יותר מעורבים בעבריינות, בפעילות מינית, בשתייה ובעישון.
"זה לא אומר שדבר אחד מוביל לדבר אחר, אבל יש זיקה ביניהם. זו לא סתם דאגה. החברה שלנו היא חברה בסיכון גבוה. אף אחד לא משוחרר מאחריות. כולנו חלק מאותה חברה, וכולנו צריכים לבדוק מה אנחנו יכולים לעשות".
יכול להיות שהתעוררנו מאוחר מדי או שאולי לא התעוררנו בכלל?
"לא התעוררנו, אבל אנחנו בתהליך של תובנות. יש סיבה למקום שבו אנחנו נמצאים: איבדנו כבוד וגבולות, ויתרנו על עצמנו. אנחנו חיים בכאוס ובתחושה של הישרדות, ולכן כל הכלים תקפים וכל האמצעים נכונים לשמור על ההישרדות שלנו. למרות זאת, לא מאוחר מדי".
במה אפשר לתלות את האלימות הגוברת? זו תולדה של מתיחות פנימית או של השפעות חוץ?
"החברה שלנו מאוד כואבת. אנחנו חברה בטראומה מתמשכת, שהיא תוצאה של מלחמות ואובדן של חיים בצבא. גברים הולכים למילואים ומתנתקים מרצף המשפחה, והכל נע בין ימי זיכרון. לכך אפשר להוסיף את העובדה שאין לנו גבולות גיאוגרפיים, וזה משליך על השאר.
"ההורים התבלבלו, רוצים להיות חברים של הילדים שלהם ופוחדים
לאינטרנט יש השפעה על המצב?
"המידע באינטרנט הוא דבר נפלא מצד אחד. הטכנולוגיה מאפשרת לדעת, לקרוא, למלא את הסקרנות בתוכן ולתקשר עם אנשים בכל העולם. מצד שני, זה מאתגר אותנו לחוקי מוסר חדשים ולהצבת גבולות בלתי מוגדרים, שהופכים קשים יותר לאכיפה. זה לא שאנחנו שמים גדר ואומרים: מכאן אי אפשר לעבור.
"באינטרנט אין גבולות, ולכן האתגר הרבה יותר גדול. אנחנו צריכים להתוודע לעולם הזה, להכיר היטב את הילדים שלנו, היכן הם גולשים, מה הם קוראים ומי החברים שמולם הם גולשים. מעבר לכך, אנחנו צריכים להכיר את החברים האמיתיים של הילדים, את אווירת בית הספר, לדעת איזה ספרים הם קוראים, אם בכלל.
"אנחנו עסוקים בפיתוח קריירה, שזה נפלא. אנחנו נמצאים מחוץ לבית בחיפוש אחר משמעות, וזה נפלא. אבל צריך להבין את המחיר של ההיעדרות שלנו. כהורים, אנחנו צריכים להיות נוכחים באופן יותר משמעותי בזמן המועט שבו אנחנו נמצאים.
"רצח זה הקצה, אבל ילדים שעושים פעולות עבריינות ואלימות הם ילדים שצועקים 'הצילו'. הם אומרים:' לא רואים אותי, אני מרגיש נחות, לא מוערך, ואין לי תחושת שייכות'. נכון שצריך משטרה טובה, שצריך לפתח את החוקים ואת אכיפתם, לטפח ולחנך לערכים בבתי הספר, אבל לפני הכל צריך לתת להורים כלים לגדל בני אדם.
"רוב ההורים הולכים לאיבוד. המציאות מחייבת ללמוד הורות ולהרחיב את האחריות שלנו כהורים. אנחנו צריכים ללמד הורים לעבוד על תחושת הערך של ילדים כדי שלא ירגישו צורך להשתייך לקבוצות עבריינות ולמצוא בהן משמעות".
איזה מוטיב משותף קיים במקרי האלימות בארץ? באילו חתכים של החברה הוא עובר?
"האלימות שונה בביטויים שלה. ילדים שחווים בבתיהם התעללות מילולית או נפשית יוצאים אל העולם וימצאו את דרכם לנקום או ללחום את מלחמתם. האלימות עוברת דרך התעללות בבעלי חיים, מכות, אונס ועד רצח של אדם אחר.
"אני לא רוצה לחטוא לשום קבוצה, אבל הגירה לארץ אחרת היא גורם סיכון, מצב כלכלי קשה הוא גורם סיכון, וגם שפע הוא גורם סיכון. ילדים מפונקים בעלי שפע יכולים להגיע לאותם מקומות של צריכת סמים ואלימות שבהם נמצאים ילדים במצוקה כלכלית. האלימות חוצה תרבויות ומצבים סוציו-אקונומיים. ישראל מאופיינת בהגירה ובמפגש תרבויות. יש מתחים של מלחמות, וגם בעבודה אנחנו לא יודעים להציב גבולות והופכים למשועבדים".
אלימות בני הנוער מעידה על כישלון ההורים או על כישלון מערכת החינוך?
"מערכת החינוך צריכה להתפתח ולהשתפר. להתכוונן למקומות החברתיים והערכיים. המורה של היום אינו חכם יותר מהילד כי דברים השתנו, ולא שאני ממעיטה בערך המורה. מורים עושים עבודה נפלאה בתנאים בלתי אפשריים, אבל המידע קיים בלחיצת כפתור.
"אם מישהו בבית הספר שלף סכין, זה הבית שקובע אם הילד בכלל יגיע לבית הספר עם סכין בתיק. אם ילד יהפוך שולחן בבית הספר, זה הבית שיגיד מה מותר ומה אסור ואיך לבטא כעסים. הכל בא מהבית, אבל צריך להיות סנכרון ושיח של כבוד בין הבית למוסדות החינוך. עוד לא הגענו לשם ".
בת 58; נשואה + 3; מגורים: ראש העין; תפקידים קודמים: מנהלת "חבר המתרגמים", דירקטורית לשיווק בינלאומי בחברה אמריקאית לייצור מטוסי מנהלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם