מפקד חיל האוויר היוצא מותיר אחריו סימן שאלה
האלוף עידו נחושתן מסיים קדנציה שקטה יחסית. את המענה לשאלה שמעסיקה למעשה את כל העולם, יספק מחליפו אמיר אשל
חיל האוויר הוא המקום שאליו זורם החלק הגדול ביותר בתקציב צה"ל, ושעליו מוטל חלק הולך וגדל של הלחימה השוטפת ושל כל מתאר של לחימה עתידית. זהו תהליך שהואץ מאוד במהלך כהונתו של נחושתן, ולא רק בגלל ההתפתחות של כלי התקיפה.
זרוע הנ"מ, פעם האחות החורגת של החיל הכחול, הפכה בימיו ל"מערך ההגנה האווירית" - מפעילי החץ ו"כיפת ברזל" ושאר מערכות ההגנה, שבמלחמה הבאה עשוי להיות להן תפקיד חשוב בהרבה מזה של אוגדות שריון.
אבל מאז תחילת ימיו של אליעזר שקדי, לפני שמונה שנים, מח"א הוא בתודעה הציבורית בעיקר האיש שיום אחד עשויה כל הצמרת של מדינת ישראל לשאול אותו שאלה. זו שאלה לאומית, מתווכחים עליה בלהט אנשים שהיו בחדרי הדיונים וכאלה שלא. אבל משלב מסוים, אחרי שתיפול ההכרעה, התשובה לה תהיה באחריותו: הוא יתכנן אותה, יפקד עליה, יחזיר אותה לשואלים רק אחרי שתסתיים.
מדובר במשימה סופר מקצועית, מורכבת ברמה שלא הכרנו, שבעולם הסגור של חיל האוויר ספק אם מישהו מבחוץ יכול לשפוט אותה באמת. התשובה של מח"א תהיה התשובה היחידה.
לפני מינויו של אשל פשטו שמועות, שלפיהן ראש הממשלה מעדיף על פניו את מזכירו הצבאי יוחנן לוקר, כי העמדה שלו בסוגיה העקרונית נוחה יותר לנתניהו (זה היה כמובן לפני שלוקר הסתבך עם אשל אחר, חזק בהרבה מאמיר).
זהו קשקוש מוחלט, העושה עוול לשניהם. בכל מקרה, התשובה האישית של מח"א לשאלה הגדולה אם כדאי או לא כדאי, נכון או לא נכון, איננה חשובה. את דעתו האישית של נחושתן אינני יודע.
אשר לתשובה המקצועית, אחרי כל כך הרבה זמן והכנות, אני לא מאמין שמח"א
זה עול גדול, להיות האיש עם התשובה. כמעט עשור החיל מתכונן אליה, בהשקעה ומאמץ שהמעט שידוע עליה אינו ניתן לפירוט. האם במצב כזה, מח"א יכול לשקול באמת מה עומד לפניו? האם הוא יכול לתת תשובת אמת אפילו לעצמו? מיום שני השבוע, זו הבעיה של אשל.
נחושתן הוא מח"א השני, אחרי שקדי, שלא ידע את מלחמת יום הכיפורים. לקודמיהם היא הייתה חוויה כה מעצבת, שדן חלוץ הקדיש נספח שלם בספרו האוטוביוגרפי לפירוט כל אחת מהגיחות שלו באותה מלחמה.
נחושתן שירת ופיקד בחיל מנצח, שלא ידע אובדן של ממש או קושי של ממש בקרב זה 40 שנה. מורכבות כן, קושי לא. המבצעים הרחוקים גיאוגרפית או גדולים מספרית של החיל - מבצע "משקל סגולי" בתחילת מלחמת לבנון השנייה, שבו נפגעו מערכי הטילים לטווח בינוני וארוך של חיזבאללה, למשל-היו אתגר בתכנון ושליטה, הרבה יותר מאשר בפיקוד.
פעם נהגו לדבר בחיל על ה"אייסים" בטיסה והמפקדים הכריזמטיים מול המתכננים והמעצבים. ההבחנה הזו פשטה את הרגל מזמן. זהו חיל שבו כבר לא מנהלים קרבות אוויר עשירי תמרונים בתנאים שווים מול מיג, או תקיפות בצלילה אל מסך של טילים.
בשיחה עם טייסים, בביקור פרידה בבסיס רמון, נחושתן - שעשה את התואר הראשון שלו במתמטיקה ומחשבים - לא דומה במאומה לתדמית של ה"אייס" הפרוע, עזר ויצמן או רן פקר. הוא מדבר בשקט ובביטחון, מנהל של מערכת משומנת, מלאת מוטיבציה והכרת ערך עצמה, שעוסקת במקצוענות בפירוט שלא קיים במקום אחר בצבא.
ב"עופרת יצוקה" ביקר ראש הממשלה אולמרט באחת הטייסות. חיל האוויר, אמר, הוא המקום שבו המרחק בין מה שאני מבקש להשיג בהפעלת הכוח לבין המציאות שמתבצעת בשטח הוא הקטן מכולם.
זה החיל שנחושתן ביקש לראות בשנותיו בפיקוד, זה מה שהמערכת הזו עוסקת בו יום יום: הקטנת המרחק בין מה שמבקשים להשיג לביצוע במציאות. ספק אם מי מהטייסים, מהמפקד ומטה, יכול להרשות לעצמו לשאול מה באמת יבקש הקברניט להשיג, ביום שבו תוצג ה-שאלה.
כשהיה נחושתן בן עשר, ראה מביתו בירושלים את מטוסי חיל האוויר מפציצים את אוגוסטה ויקטוריה בפאתי ירושלים. לבר המצווה קיבל תנ"ך מעזר ויצמן (אביו יעקב היה איש אצ"ל וח"כ מטעם תנועת החירות, דן מרידור ו"נסיכי" ליכוד אחרים הם מכריו מילדות). בכריכה הפנימית כתב ויצמן "להתראות בקורס טיס".
להבדיל מחלוץ, שעזב את הצבא לכמה שנים, פרק הזמן הארוך ביותר שבו שלא היה במדים מאז 1977 היה שבוע אחד.
בזמן הזה, כאמור, חיל האוויר היה מחיל מסייע לחיל המערכה העיקרי. המלחמה השתנתה, האמצעים השתכללו, החזק הפך לחזק יותר, והחלש ויתר על הניסיון להתמודד איתו בתחום שדורש משאבים, טכנולוגיה ואנשים היודעים להפעיל אותה.
ועדיין, נחושתן מציין כיעד ראשון של החיל את הרלוונטיות: להיות תמיד חשוב בכל סוג לחימה. בעיניו, כשמפעיל הכוח מסתכל על הצבא, הוא צריך לראות את חיל האוויר במרכז. אחרת יש סכנה שהחיל יהפוך להיות רהיט יקר, ואחר כך פריט במוזיאון. בתודעה שלו, איש לא צריך להסביר למה צריך חיל יבשה; חיל האוויר חייב לספק הסבר לצורך שלו, לעלות שלו, כל יום.
הבעיה המבצעית שלנו, אומר לי מפקד טייסת במהלך הביקור, היא שאין מבצעים. לא שחיל האוויר לא עושה, הוא עושה הרבה, אבל ברור למה הוא מתכוון: דווקא מפני שבחיל האוויר אפשר ליצור סימולציה כמעט מדויקת של מצבי קרב, דווקא משום שבגובה ודרך המכשירים הרבה מהערפל מתפוגג, הפער המנטלי בין אימון לבין מה שמכונה בצבא "מציאות" מתחדד.
לא מזמן נכחתי בדיון שערכה טייסת מסוקים, בשאלת הבלתי מתוכנן. בשנים האחרונות השאלה הזו מטרידה את מפקדי חיל האוויר: איך יתפקדו הלוחמים שלהם כשהתכנון המדויק ישתבש, כשהמסלולים יהיו תחת אש ואנשים ייהרגו בניסיון לתקן אותם, כשמגיחה של רביעייה לא יחזרו, חס וחלילה, כל הארבעה. בחילות היבשה העולם אף פעם לא מסודר והבלתי ידוע הוא נתון; חיל האוויר מנסה לדמות אותו, ועדיין לא מרגיש שהוא מצליח.
בתחום הזה חשובה לא רק ההתגוננות בפני התקפות טילים והפעולה תחת אש, אלא גם שימור העליונות המוחלטת בשדה הקרב, שממנה נהנה החיל מאז תקיפת טילי הקרקע-אוויר (טק"א) בבקעת הלבנון ביוני 1982.
באורח בלתי נמנע, ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הטק"א תגיע גם לזירה שלנו. בסופו של דבר, לא יכול להיות שאמצעי מסוים יתקדם כל כך ואמצעי הנגד יפגר אחריו.
זה עלול להיות גורם מכריע, במצב שבו ישראל תוקפת מטרות שלטון ותשתית של האויב והוא מצדו תוקף את העורף, והמטרה היא לקצר את משך הלחימה. אם חיל האוויר צריך כמה ימים רק בשביל להתחיל לעבוד ביעילות, הלחימה לא תתקצר. עד עכשיו, אומרים בחיל, התקדמנו היטב מבחינת התורה במה שנוגע לשדה הקרב החדש; בניין הכוח לא תמיד מדביק את הקצב.
מה שמביא אותנו לשני דברים: כסף ומקצוענות. כולם בצה"ל מתלוננים על תקציב, אבל לתלונות של חיל האוויר משמעות מיוחדת. כדי להתמקצע, החיל צריך לטוס הרבה; לכל החלטה בעניין יש כובד שעולה בהרבה על החלטות דומות בעניין אימוני היבשה.
נחושתן לא מרוצה. לא ראיתם אף פעם מפקד מרוצה מהתקציב שלו, ורוב האלופים האחרים היו שמחים לבעיות שלו. העניין הוא שבמה שנוגע לממלכה הכחולה, ספק אם מישהו מבחוץ יכול באמת לשפוט את הדברים.
אורחות החיים של הטייסים, הוא אומר לפקודים שלו, לא תמיד מתאימים למקצוענות. זהו חיל שלאנשיו יש ביקוש בעולם האזרחי, ובניגוד לאנשי היבשה הם יכולים להיות גם בפנים וגם בחוץ: אתה יכול להיות איש היי-טק, ויום בשבוע של מילואים מוביל רביעייה עם תפקיד משמעותי בחירום.
גם הסדירים דומים לעתים לאנשים שיש להם עבודה במפעל מתוקתק. קל מאוד ללכת שבי אחרי מראית העין והביצועים הנקיים במשימות המבצעיות הקיימות. לאורך כל הכהונה שלו נחושתן חש צורך להיאבק לשמר את כל זה מצד אחד, ולא לחדול לחקור אם זה יהיה אותו דבר ביום פקודה אמיתי מהצד השני.
אשל, ששימש בכל התפקידים הנחוצים בחיל, יצטרך ללמוד מה השתנה בו בארבע השנים שהיה בחוץ, אבל עומדת לרשותו מערכת טובה באמת. בחיל האוויר, שנת הייחוס כרגע היא 2030: האף-35 ייקלט, הכלים הבלתי מאוישים יתרבו. 18 שנה קדימה לא נראות יעד רחוק מדי.
לטיסת הפרידה שלו, מהבסיס שבו שירת לדבריו זמן רב מכולם, הוא ממריא במסוק "אפאצ'י". מביימים לו תדריך בווידאו, מספיק מקצועי וקצת משועשע, עם לא מעט בדיחות פנימיות בין טייסי קרב למסוקאים. אחר כך המבנה ממריא לתוך שמי המדבר, מרשים כמו בסרט, שקט ובוטח בעצמו. טיסה רגילה, ביום רגיל, כאילו אין בעולם שאלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם