מי הוא הצבוע?
מזמן הפכו עיתונאים מסוימים את העובדות למרמס ואת הטיעונים לקרקס. ארי שביט חצה את הקווים, ולפעמים נדמה שהוא הפך לדוברם של פוליטיקאים המזהים את המדינה עם עצמם ולהפך
למקרא מאמרו של ארי שביט המוזכר לעיל מתעוררת שאלה עקרונית, ולאו דווקא מוסרית כי פן זה הוא מאתנו והלאה: מיהו הצבוע האמיתי? מותר לכבס מילים ואף להכשיר שרצים ובלבד שאתה בעל יושרה ויושר אינטלקטואלי. לא שישנה ציפייה דרוכה ומוצדקת מעיתונאי הנחשב לבכיר לדייק בטיעוניו.
מזמן הפכו עיתונאים מסוימים את העובדות למרמס ואת הטיעונים לקרקס. לדאבון הלב, ארי שביט חצה את הקווים, ולפעמים נדמה שהוא הפך לדוברם של פוליטיקאים המזהים את המדינה עם עצמם ולהפך.
כל המעשים המיוחסים למנהיגים מן העבר המוזכרים על ידי מר שביט, אין בהם ולו שמץ של דמיון למעשה מופז. בגין, רבין, פרס, שרון, ואפילו שמיר, "שברו את מילתם", אליבא דה מר שביט, בנושאים שלא היה בהם אלא ממד אידיאולוגי מובהק. רק כסיל מסוגל להעלות על דעתו שפוליטיקאי המגיע לעמדת מנהיגות נותר בעמדותיו כולן. לתופעה זו ישנה אפילו הגדרה מילונית: פרגמטיזם.
אם מישהו יכול להעלות על דל שפתותיו השוואה בין פרגמטיות של מנהיג שנמצא ליד הגה השלטון לבין מעשה פוליטי ציני, כי אז ראוי שיבדוק את ידיעותיו במדע המדינה. מנחם בגין היה מוכן להחריב את סיני עבור שלום עם מצרים.
לדידו של מר שביט אין כל הבדל בין מעשה בגין לבין מעשה מופז שכל מבוקשו היה "שלומו הפוליטי" בלבד. מבהיל לחשוב שעיתונאי כה בכיר נופל אל תוך הרשת האידיאולוגית שלו ואיננו מסוגל להתרומם כדי לראות את המציאות נכוחה.
גם מעשיהם של כל האחרים המוזכרים במאמרו של מר שביט אינם ברי השוואה למה שמר מופז עשה. או שעיני מר שביט טחו מראות במעשה מופז אופורטוניזם פוליטי מן הסוג הרדוד ביותר, או שמא רוצה מר שביט לטמטם את הציבור.
בשני המקרים, המדובר במעשה בלתי מוסרי, במיוחד בגלל משפט אחד מהותי המופיע במאמרו: "אף על פי שהמעשים הללו היו בלתי ישרים ובלתי דמוקרטיים הם זיכו את מבצעיהם במעמד-על של מדינאים שעלו לגדולה".
אף לא מעשה אחד של המוזכרים על ידי מר שביט לא היה בלתי דמוקרטי. אפשר
יו"ר ועדת החוץ והביטחון המכנה את ראש הממשלה שקרן קובע: ראש הממשלה מסכן את ביטחון המדינה. מי שטוען שראש הממשלה מוביל לאסון לאומי במדיניותו כלפי איראן, איננו יכול לחבור לאותו ראש ממשלה אלא אם הוא שקרן פתולוגי בעצמו.
מופז יודע היטב שמעט של ראשי מערכת הביטחון מתנגדים לתקיפה ישראלית באיראן ללא הובלתה של ארה"ב. את זאת דאג מר מופז בתור יו"ר ועדת החוץ והביטחון לתעד בסטנוגרמות שנכתבו תוך כדי הופעתם של מרבית ראשי מערכת הביטחון בפני ועדת החוץ והביטחון או תת – ועדותיה.
ומה עתה טוענים כולם: הצטרפות מופז מקרבת את התקיפה באיראן בגלל ההסכמה הרחבה שיש בכנסת. הציבור לא נדרש, במישרין או בעקיפין, להביע את דעתו לגבי סוגיה הרת גורל זו, אז איך ראש הממשלה ומופז יודעים שה"ציבור" תומך בתקיפה באיראן? זהו מעשה אנטי דמוקרטי מובהק. אגב ביטחון, ראוי שמר שביט יקרא את עדותו של מר מופז בוועדת וינוגרד וגם בדוח הסופי. יתכן והרושם ישתנה.
זו לא הפעם הראשונה שמר שביט מנסה לכופף את האמת למידות האידיאולוגיה שלו. רצוי שעיתונאי לא יעשה זאת. לפוליטיקאי בהחלט מותר. אז יש עתיד למר שביט.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם