אבירי הצביעות
המתקפה של מיקי רוזנטל על "מעריב" מספקת לקח מעניין על עיתונות המבוססת על סטנדרטים כפולים ודו-פרצופיות
ראשית, כי אני עיתונאית ב"מעריב," ולא זכור לי שקברתי את עצמי מרוב בושה. שנית, גם לא זכור לי שנתקלתי באחד מעמיתיי שאפילו רמז משהו על כך שהוא קובר את עצמו מרוב בושה, שלא לדבר על "עשרות" מהם. ושלישית, האם ייתכן שמאמר צדקני ומטיף כזה יחטא בדיוק בעוולות שבהן הוא מאשים אחרים? רוזנטל יצא נגד תחקיר שפורסם ב"מעריב" לא מכבר (למען הגילוי הנאות אומר שאין לי שום קשר לתחקיר ושום מעורבות בו).
בתחקיר נכתב שעו"ד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, ערבב בין האינטרסים של העמותה לאינטרסים המסחריים האישיים שלו. אתחיל בכך שאומר לכם את האמת: גם אני לא דיברתי עם עשרות עיתונאים מ"מעריב" לפני שכתבתי את המאמר הזה, וגם אני לא בדקתי לעומק את עובדות התחקיר כדי לוודא אם הן נכונות. הדבר היחיד שנראה לי מוזר הוא שאם עורך הדין שרגא חושב שנעשה לו עוול בעת שהיה עסוק בעבודת צדיקים, מדוע שלא יתבע את "מעריב?" הרי הוא עורך דין, לא?
אבל מכיוון שלא בדקתי, לא אצא להגן על תחקיר שאני לא מצויה בעובדותיו או לבקר אותו, אלא רק אכתוב על מה שעומד בבסיס המוטיבציה של רוזנטל לכתוב עליו. אליבא ד'מיקי, משום שהתנועה לאיכות השלטון היא אחד הגופים ששמו על הכוונת את נושא הריכוזיות במשק, ונוחי דנקנר, הבעלים של "מעריב," הוא אחד מאנשי העסקים שנמצאים על הכוונת של הנלחמים בריכוזיות, העיתון אינו יכול לפרסם תחקירים על התנועה לאיכות השלטון או על ראשיה, גם אם פשעו. על כך, לדידו, קוברים את עצמם עשרות העיתונאים מרוב בושה.
רק תסבירו לי בבקשה, מה עשה רוזנטל בעצמו? ראשית, הוא עצמו מעורב אישית בנושא, ואף לא מכחיש את זה: הוא קיבל בעבר את "אות אביר איכות השלטון" מהעמותה שהיא נשוא התחקיר, מה שמן הסתם הופך אותו לחפץ ביקרה. בנוסף לכך, בחר רוזנטל לפרסם את מאמרו ב"דה מרקר", עיתון שהגדיר כבר לפני שנים את "מעריב" כמתחרה הגדול ביותר שלו ולא פספס שום הזדמנות להשמיץ את העיתון או את בעליו. ואופס - כמעט שכחנו - גם גיא רולניק, המייסד של "דה מרקר", זכה בעבר באותו פרס אבירות מאותה עמותה.
אבל זה מה שיפה בעיתונות בישראל, במיוחד זו שמכנה את עצמה "אבירית". אם תויגת כאביר על ידי חבריך, אתה לא חייב לבדוק עובדות. אתה יכול לבנות תיאוריות בלי צורך להוכיחן, לעמוד על מדרגה גבוהה ולדרוש סטנדרטים קדושים, להתמלא בזעם אם מישהו יעז לדרוש אותם בחזרה גם ממך, ואתה גם יכול תמיד לפרסם את טענותיך
מצחיק, אבל זה קצת הזכיר לי את הרהוריי לגבי יום ירושלים בתחילת השבוע: מעניין היה לראות איך מי שנלחמו בשבוע שעבר בחירוף נפש בעד חופש הביטוי לתפיסה הלאומנית של יום הנכבה, נלחמו השבוע נגד המצעד שמבטא את התפיסה הלאומנית של יום ירושלים. אני אישית לא בעד או נגד מצעדים, וגם לא בעד או נגד התנועה לאיכות השלטון, אבל אני בעד סטנדרטים זהים לכולם.
אם לחזור לתחקיר, אולי לא מפליא שעו"ד שרגא בחר לא לתבוע אלא לרוץ לתקשורת, כי בבית המשפט אתה עדיין נדרש להציג עובדות. ואם לחזור לרוזנטל ולמאמרו המכונן, הרי שהוא בסך הכל הוכיח משהו שכולנו יודעים זה מכבר: כדי להיות עיתונאי שעושה פרובוקציות זולות אין צורך בהיגיון, בעבודה קשה, ביושרה או באמת. כל מה שצריך הוא סטנדרטים כפולים, קורט אינטרסים, ולא תזיק, כמובן, גם מנה יפה של צביעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם