לשבט ולחסד
תכננתי לספר למה סירבתי להשתתף ב"הישרדות VIP", ולמה התוכנית הזו רקובה. אבל אחרי שצפיתי בפרק, הבנתי כמה אני מתגעגע לתורג'מן
ברגע שנחשפתי לשוט הראשון, שבו נראה איתי שגב כשהוא עומד בתוך המים ללא חולצה ועם מבט של מישהו שהחיים ויתרו עליו, היה לי ברור שאני צריך לפתוח את הטור עם הסיפור המצמרר על איך, לפני יותר משנה, התקשר אלי מלהק של ערוץ 10 וניסה לשכנע אותי לשרוד VIP בתוכנית הזו.
ואיך מיד עשיתי בירור כללי ולא מתחייב והבנתי שתמורת ההשתתפות אקבל תשלום נאה, ובכל זאת סירבתי. למה סירבתי? כי יש גבול לניוון.
זה מה שתכננתי לכתוב, ממש ככה, מילה במילה. כאילו אני איזה קדוש מעונה שכל חייו סוגה עילית. היו לי כל מיני משפטי פתיחה אופציונליים לטור, אך הטוב מכולם היה גם הפשוט ביותר: "'הישרדותVIP' היא התחתית של התחתית של הטלוויזיה ואני לא מוכן להיות חלק מדבר כזה".
את העובדה הצדדית שאשתי התנגדה בתוקף שאסע לחודש לשוטט באי עם בחורות בביקיני ואת המשקל שהיה לכך בהחלטה שלי לא להשתתף בתוכנית, לא התכוונתי להזכיר. זה לא שירת את המסר שתכננתי להעביר: שברגע שתוכנית כמו "הישרדות VIP" מקבלת רייטינג של 26.7 אחוז, זה אומר שהבינה הישראלית פשטה רגל.
אפילו תכננתי להשחיל בהמשך הטור משפט בסגנון: "'הישרדות' זו תוכנית טלוויזיה בזויה ורקובה מאין כמוה, ואין שום סכום בעולם שהיה גורם לי להסכים להשתתף בתוכנית כזו. אני מעדיף לכרות אונה ולמכור אותה בשוק האיברים בסין".
ואז, מיד אחרי אותו משפט מפוצץ, התכוונתי לפרט איך בזמנו הם (הפקת התוכנית) אפילו אמרו לי שכל מה שהם מבקשים זה שאגיע לפגישה עם הבמאי ומפיקי התוכנית ואקשיב למה שיש להם להגיד - זה הכל. אך אני סירבתי בכל תוקף. כי ידעתי
אני עלול להגיע לפגישה ואז הם יחבטו בי עם הציצים של נטלי דדון, וכשאקום מהעילפון אמצא את עצמי על האי המקולל - ישן מתחת לברזנט עם בוקי נאה. וזה לא שיש לי משהו נגד בוקי - בפרק שראיתי הוא דווקא התגלה כאחד האנשים הכי מרתקים על האי - אלא שיש לי משהו מאוד עקרוני נגד שינה תחת ברזנט, עם בוקי נאה.
אם בימי הג'אנק הכבדים ביותר שלי לא הגעתי למצב שבו אני מחבק ברזנט בלילה, או את בוקי נאה, אין סיבה שאתחיל עכשיו.
אבל כל מה שרץ לי בראש כשהמשכתי לצפות בפרק היה כמה שאני מתגעגע לאיתי, איתי תורג'מן - היום מנהיג שבט "טיניום" ופעם החבר הכי קרוב שלי. כמה שאני מתגעגע לחברות שלנו, ולתקופה ההיא שהיינו מאוד צעירים ועוד יותר חסרי מנוח.
אם יש משהו שאפשר להגיד לטובת התוכנית זה שמרוב שהיא תוכנית משעממת וחסרת מעוף ביסודה, ומרוב שהתוכנית הזו מרופדת במתמודדים אנמיים, היא רק מאפשרת לאיתי תורג'מן להתגלות במלוא הדרו, כאדם המצחיק, האנושי, השנון והכריזמטי שהוא.
אפילו אני, שמכיר את איתי לעומק ולרוחב, נזכרתי כמה שהוא כזה רק כשראיתי אותו ביום שבת זורח על המסך. ואז הבנתי גם כמה הוא חסר לי.
20 דקות אחרי תחילת התוכנית היה לי ברור שהדבר הכי פחות מעניין ומקורי שאני יכול לעשות זה לטנף על התוכנית הזו ולכתוב כמה שהיא גרועה. בכלל, ככל שהתוכנית נמשכה הבנתי שאולי בעצם זה שפנו אלי והציעו לי להשתתף רק מעיד על העליבות הפרטית שלי.
הרי בואו נודה: הסיבה שפנו אלי היא כי מלכתחילה העריכו המלהקים שלא אסרב להצעה, ושאני כל כך נואש לתשומת לב, שאהיה מוכן לרוץ בלי חולצה על אי בתאילנד. והאמת, למה שלא אסכים? הרי זה לא שבעבר הוכחתי שאני איזה סרבן חשיפה גדול. אם כבר הוכחתי משהו בעבר, זה את ההפך הגמור.
ואז הגיעה הפסקת פרסומות ואני רצתי אל המחשב שלי, חיטטתי בתיבת האי-מייל ומצאתי את המייל ששלחתי לאיתי לפני כמה שנים, כשהייתי בארצות הברית והמוח שלי חזר לעבוד, והחלטתי שהגיע הזמן שאתנצל על הרבה דברים מכוערים שעשיתי, ואת מייל התגובה שלו, שהעלה דמעות בעיני.
"היי ליאור אחי הישן והטוב", כתב לי איתי באותו מייל תגובה, "אני מאוד מתרגש עכשיו כשאני קורא את המייל ממך... דע לך שאתה כל הזמן בראש שלי וכל פעם שאני חושב עליך זה רק מרגש אותי ופותח לי את הלב ולגמרי לא מכעיס אותי או משהו כזה..."
"לא מזמן עברתי דירה ותמונת הנעורים שלנו פלוס ההקדשה שלך תלויה לי מול המיטה, שאני לא אשכח. אל תתנצל בפני על כלום, פשוט אין לך על מה. תתפלא או לא, אבל הנוכחות שלך בחיים שלי, אפילו שהיא לא הייתה דומיננטית בזמן האחרון, הייתה לי חשובה והשרתה ביטחון... אוהב אותך גם - איתי".
כשחזרתי מהמחשב נגמרה הפסקת הפרסומות ועל המסך ניצב גיא זו-ארץ, שהסביר שכעת עומדת להתבצע משימה שכוללת מריחת הגוף בסבון, התגלשות על ניילון וקליעה לסל. נראה לי שזו הייתה משימה שתפקידה העיקרי לתת לשורדים ולשורדות לסבן אחד את השני כשהם בבגדי ים, שזה חלק חשוב מאוד בכל תוכנית ריאליטי.
בכל אופן, ברגע שהגיע תורו של איתי (המכונה "תורג'י" על ידי חבריו לאי) להתגלש ולקלוע, ואושרי כהן (שגם אותו אני מאוד מחבב, דרך אגב) הודיע שאין סיכוי שאיתי יצליח במשימה כי האמת היא שמדובר במישהו ש"לא מצליח לקלוע את הסיגריה למאפרה", אני מיד התגלגלתי מצחוק. פשוט ידעתי כמה שזה נכון.
מגיל 16 אני מכיר את איתי, ובדיוק כמו אושרי כהן, גם אני ידעתי טוב מאוד שספורט זה לא הצד החזק של איתי. לפחות לא ספורט שכולל כדורים. ועוד יותר צחקתי כשאיתי ניגש לסל והשחיל את הכדור לסל תוך שתי שניות, כאילו היה זה מעשה טבעי בשבילו, כאילו גדל במגרשי הכדורסל הקשוחים של הארלם, וניצח במשימה. והכי צחקתי כשראיתי את מבט התגובה ההמום של אושרי נוכח כל ההצטיינות הספורטיבית המפתיעה של התורג'מן.
גם היום אנחנו חברים, אני ואיתי, אבל לא כמו פעם. וקצת חבל לי. למעשה, ממש לפני שבועיים ישבתי בבית קפה בעיר ופתאום איתי נכנס עם אנה שלו, והזמנתי אותו לשבת איתי וישבנו ביחד וצחקנו כמו פעם ודיברנו על התקופה ההיא: כשהיינו שנינו בני 19 ורק עברנו לתל אביב וגרנו ביחד בדירה מתפוררת ברחוב אידלסון והתמחינו בגניבת עציצים מחדרי מדרגות ושיטוטים ליליים.
ובאיזשהו שלב של השיחה אני שאלתי אותו איך היה לשרוד על האי, והוא הביט באנה שישבה לידו ואמר שתמורת האישה שאיתה חזר מהאי היה שווה את הכל.
בסוף הפגישה אמרתי לו שהוא לא יאמין, אבל תכף יוצא לי ספר סיפורים קצרים - שכולל ארבעה סיפורים שכתבתי עוד בתקופה ההיא, כשגרנו ביחד ואני הייתי מתקתק מילים בלילות בלי לדעת מה ייצא מזה. "איך שהספר ייצא אני מביא לך עותק", אמרתי .
והנה השבוע הספר שלי יצא לחנויות, ובחדר השינה שלי עומדים כמה עותקים - אחד מהם הוא עותק המיועד לאיתי עם ההקדשה: "לאיתי היקר, אין דבר שיותר משמח אותי מלהביא לך את הספר הזה כשהוא מלווה במילים: באהבה, אחיך לנצח, ליאור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם