בידור או שימור: מה לומדים בגני חיות?
אין הבדל בין גני החיות הישנים על כלובי הברזל והבטון שלהם, לבין גני החיות החדשים, שמציגים את החיות, לכאורה, בסביבה טבעית
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
כשלעצמה, מטרה זו לא יכולה להצדיק את קיומו של גן החיות משום שניתן להשיגה בדרכי הסברה אחרות, המקובלות על ארגונים סביבתיים. מעבר לכך, הקרבת פרטים מסוימים בתור מוצגים בשבי לטובת בני מינם הביולוגי שנותרו בשטחי בר היא "עסקה" מפוקפקת מבחינה מוסרית. לכן, גם אם יש אמת בהצהרות של גני חיות על פעילותם החינוכית, ספק אם היא עומדת במבחן מוסרי; אולם אמת כזו לפחות מעלה אתגר מוסרי כלשהו, ולכן ראוי לבחון אותה.
עשרות מינים נמצאים בסכנת הכחדה, גני החיות יעזרו?
◄ מדוע נעלם הבז השחור?
◄ העטלפים העצלנים בסכנה
◄ החוברה מאבדת את בתי הגידול
◄ שדמית אדומת כנף מחפשת דרך חזרה
◄ חומט ללא מגן: הזוחל המיסתורי בסכנת הכחדה
גני חיות מבקשים לחנך את ציבור המבקרים בהם באמצעות שילוט, עלוני הסברה וסיורים מודרכים, וכן באמצעות עיצוב המכלאות ומפגש הקהל עם החיות עצמן. המאמץ אינו מוטל בספק, אולם האם הוא באמת משפיע? עשרות מחקרים על התפקוד החינוכי של גני חיות התפרסמו מאז שנות ה-70. תומכיהם של גני החיות מרבים לצטט מחקר שנערך בראשות ג'ון פאלק מטעם התאחדות גני החיות והאקווריומים (AZA) והתפרסם ב-2007.
לפי מחקר זה, שנערך בקרב מבקרי גני חיות ואקווריומים אמריקניים מוכרים, 61% מבין המבקרים דיווחו שהחוויה בגן החיות או באקווריום חיזקה את ערכיהם ואת גישתם לטובת שימור חיות בר; 54% השיבו שהביקור/ים עוררו אותם לשקול מחדש את תפקידם בבעיות סביבתיות ובשימור, ולראות בעצמם חלק מהפתרון; ו-57% השיבו שהביקור/ים חיזקו את הקשר שלהם לטבע.
לעין לא מנוסה, נדמה שנתונים אלה מוכיחים את הערך החינוכי של גני חיות. אולם כששואלים אנשים אם הושפעו ממסר חיובי
"אנו קוראים אפוא לגני החיות ולאקווריומים להפסיק לצטט את המחקר הזה בחומרי ההסברה שלהם כעדות לכך שמבקרים משתנים לטובה, מכיוון שמסקנה זו חסרת בסיס ועלולה להטעות את הציבור. [...] בקיצור, אין כיום עדות משביעת רצון או אפילו מבטיחה במיוחד לטובת הטענה שגני חיות ואקווריומים מקדמים שינויי גישה, חינוך, ועניין בשימור מצד המבקרים".
ביקורת דומה עולה גם בסיכומים עדכניים אחרים, ובמיוחד בכל הנוגע לשינוי התנהגות של מבקרי גני חיות: אין כל תימוכין לכך שהמסרים שמנסים גני חיות להעביר, משנים את התנהגות המבקרים באופן שיסייע לשימור מינים.
כיצד בכל זאת משפיעים גני החיות על מבקריהם? מחקרים שונים מצביעים על פער ניכר בין התוכניות החינוכיות של גני החיות לבין הציפיות של המבקרים. בגני החיות רוצים לחנך, אולם המבקרים רוצים בעיקר להתבדר, לבלות עם משפחה או חברים, או להתרגע.
כשהורים באים ללמד את ילדיהם על החיות, הם מתמקדים בעיקר בפרטים אנטומיים והתנהגותיים בולטים – ולא בתכנים אקולוגיים. אין בכך כדי לפסול את האפשרות של חינוך סביבתי חווייתי בגן החיות, אך מסתבר שאמצעי החינוך המילוליים אינם יעילים ביותר.
הגורמים שמושכים את הקהל בגני החיות לחיות מסוימות, אינם קשורים בשימור. גוף גדול (ולמעשה – ארוך), רמת פעילות גבוהה, חיות צעירות, הבלטה מראש בפרסומי גן החיות, קרבה רבה לחיות בתצוגה והיעדר חיץ בינן לבין הקהל – כל אלה מושכים קהל.
לעתים קרובות, עידוד גורמים אלה כרוך בפגיעה בחיות הכלואות (למשל, חיות ממינים רבים סובלות מקרבה יתרה של המבקרים) אך לא תמיד (עידוד חיות לפעילות כרוך לעתים ב"העשרה סביבתית").
יונקים זוכים לתשומת-הלב הרבה ביותר, ללא מתחרים, ואילו עופות, לפי מחקר אחד, פופולריים פחות אפילו מזוחלים ומדגים. מובן מאליו, שקיים רק קשר מקרי בין גורמי משיכה כאלה לבין תכנים של חינוך סביבתי; גן החיות צריך אפוא לדחוס את מסריו החינוכיים בתנאים שדוחפים מראש לכיוונים אחרים.
הביקוש לבידור משפיע על גני החיות באופן עמוק יותר. ברבים מהם יש תצוגות קרקסיות של חיות בר המבצעות תרגילים, או האכלה ממוסדת של חיות מסוימות בידי המבקרים. המגע הגופני עם חיות נחשק במיוחד, ולאור זאת מתפשטות בגני החיות "פינות ליטוף" ובהן "חיות משק" חלשות, סובלניות וזולות (הפסד כספי שולי כשהחיות נפגעות מ"ליטוף").
לכאורה, נדמה שהקרקסיות בגני חיות היא שריד של תצוגות העבר הכוחניות. אולם, במאמר מרתק על ה"דיסניפיקציה" של גני חיות, מבהירים הסוציולוגים אלן בירדסוורת' ואלן בריימן שמדובר דווקא בתופעה חדשה: הפיכת גני חיות לפארקים בידוריים בסגנון הפארקים של חברת דיסני ודומותיה.
המדובר בתצוגות שמציעות לצרכן חוויה טוטאלית לפי נושא מסוים, כמו "יער גשם אפריקני", לעומת התצוגות בסגנון הישן – חיה בכלוב ותו לא. במסגרת החדשה, הסביבה הטבעית-כביכול מעוצבת בקפידה כדי ליצור חיזיון מרשים לעיני המבקרים; למשל, "עצים" טבעיים למראה עשויים מבטון צבוע ולכן אינם תורמים לחיות במכלאה, אלא מיועדים למבקרים. בירדסוורת' ובריימן רואים במאמץ החינוכי של גן החיות חלק מהפקת חזיונות טוטאליים כאלה.
ה"טבע" המפוברק שבגן החיות – לצד המוני סחורות, מתקני שעשועים, חנויות וכדומה – הופך למופע, והחיות הופכות ל"שחקניות" שמגלמות תפקיד שעוצב עבורן על-ידי מתכנני התצוגה. לפי תובנה זו, ההיבט החינוכי של גן החיות אינו ניתן להפרדה מהיבטים בידוריים ומסחריים שמתחזקים במהירות.
הרוב הגדול של הסוציולוגים, הפסיכולוגים ואנשי גני החיות שחקרו היבטים חינוכיים של מוסדות אלה, בחנו השפעות חינוכיות חיוביות של גני החיות על הקהל, תוך הפגנת תמימות גורפת ביחס להשפעות חינוכיות שליליות. תמימות זו מפליאה לנוכח העובדה, שכל סקירה על ההיסטוריה של גני חיות לפני שנות ה-70 של המאה ה-20 מכירה בכוחנות שגלומה בתצוגת חיות.
רוב גני החיות בעבר החצינו במתכוון את השליטה בחיות על-ידי שימוש בוטה בכלובים קטנים ובסורגים מסיביים, וערכו מופעי עינוי או השפלה. חיות גדולות וחיות מארצות רחוקות המחישו את כוחם של שוביהן.
גני החיות העבירו מסר דידקטי על כוחם של שליטים, של אימפריות או אף של האנושות בכללה. הביקור בגן החיות לא היווה צפייה פסיבית גרידא תוך קליטה של המסר הכוחני, אלא השתתפות בריטואל של כוח ושליטה – על-ידי עצם העמידה הבטוחה ליד חיה גדולה ומובסת, צפייה בה בחלל חשוף שבו אינו יכולה לברוח מהמבט, ולעתים קרובות גם הפגנת כוח ישירה יותר: מכות על סורגי הכלוב, צעקות, זריקת חפצים, או זריקת אוכל לחיה שנאלצת להתחנן למזון.
מה קרה למסרים ולריטואלים הכוחניים מאז שנות ה-70? רוב החוקרים כותבים כאילו הכוחנות נעלמה – ללא עדות היסטורית משכנעת. ואולי המסרים הללו לא נעלמו אלא רק הודחקו? אולי הם ממשיכים להתקיים בגני החיות החדשים בעטיפה מרוככת?
כמה עובדות על גני חיות, ידועות בהכרח לכל אדם שמבין את המושג "גן חיות": גן החיות מציג חיות שבויות במכלאות, שגבולותיהן חד-משמעיים ובלתי עבירים לשבויות; החיות (ברובן הגדול, לפחות) לא נכלאו בסביבת הגן אלא נשבו במקומות מרוחקים והובאו משם לגן; החיות, מסוכנות לאדם ככל שיהיו במפגש בטבע, הוכנעו כליל בגן החיות ולא נשקפת מהן כל סכנה למבקר; לעומת הקושי לצפות בחיות בטבע, הביקור בגן החיות מבטיח צפייה נוחה בכל החיות הכלואות.
כל האמיתות האלה עמוקות יותר מכל החומר החינוכי שגני החיות מתיימרים למסור לקהל: הן נכונות ביחס לכל החיות ובכל המצבים שבגן החיות – ולא רק לחלקן, והן מתייחסות לחיות הממשיות שבגן – ולא לטענות על מינים שהחיות הממשיות מייצגות, כביכול.
האמיתות האלה הן החומר החינוכי היסודי ביותר, שכל מבקרת ומבקר בגן החיות לומדים בביקוריהם המוקדמים, הרבה לפני שהם יכולים להבין מושגים כגון "שימור מינים". וכמו בגני החיות הישנים, כך גם כיום, לא מדובר רק בלימוד מסר כוחני, אלא גם בהשתתפות בריטואל של שליטה: כמבקר, אני מפגין את חופש התנועה שלי בכניסה לגן, בשוטטות בתוכו וביציאה ממנו – לעומת היעדר חופש התנועה של החיות; ואני מפגין את כוחי ביחס לכל חיה שאבחר בכך שאני מסתכל בה מבלי שהיא תוכל לחמוק ממבטי.
בכל המובנים האלה אין הבדל בין גני החיות הישנים על כלובי הברזל והבטון שלהם, לבין גני החיות החדשים, שמציגים את החיות בסביבה טבעית-לכאורה. הסביבה הטבעית-לכאורה היא לא יותר מאריזה נוחה, שמאפשרת לקהל להמשיך ולקיים ריטואלים כוחניים תוך תשלום מס-שפתיים לרגישות מוסרית וסביבתית. אמנם, גני החיות עשויים להשתנות, למשל: מקלט בבית-גידול טבעי, שבו הגדרות נועדו למנוע מאנשים להיכנס לשטח יותר משהן נועדו למנוע מהחיות לצאת; או גן שבו חיקוי הסביבה הטבעית נאמן למקור עד כדי כך שהצפייה בחיות כלל לא מובטחת ותלויה ביוזמתן. מוסדות כאלה קיימים, אלא שהם לא בדיוק גני חיות.
לגני חיות יש אפוא תפקיד חינוכי חשוב בכינון זהותם של בני-אדם כשליטי חיות הבר בפרט והטבע בכלל, אי-שם בטווח שבין דיקטטורים רצחניים לבין שליטים נאורים. כיצד עושים זאת גני החיות ועד כמה הם תורמים לפיתוח כוחנות דורסנית – אלה הן שאלות שניתן לבדוק בכלים המקובלים במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי. אולם כמעט כל החוקרים בתחום זה הלכו שבי אחר הרטוריקה של גני החיות ובחרו לבדוק את התפקודים החינוכיים הפחות חשובים של מוסדות אלה.
איש מאתנו לא מעלה על דעתו כיום למצוא בגן החיות תצוגה של בני-אדם, כגון פיגמים אפריקנים, שמפגינים שימוש בחץ וקשת וקליעת נצרים. איננו מצפים לכך גם בגן המוקדש לתצוגת בני-אדם בלבד.
אולם במשך מאות שנים, עד לעומק המאה ה-20, הובלו למערב אנשים שנשבו במולדתם המרוחקת והוצגו בעל כורחם בפני אירופים סקרנים, לעתים בכלובים עם חיות ממינים אחרים. כיום אנו רואים בכך ביטוי לגזענות תהומית ורחוקה. אם תצוגה של בנות ובני עם מרוחק עשויה כיום להיות לגיטימית בעינינו, מובן מאליו שצריך לא רק לסלק כל שריד לכפייה, אלא גם דרושה השתתפות פעילה של ה"מוצגים" ביוזמת התצוגה (וגם אז לא ייעלם החשד לגזענות).
מדוע איבד "גן החיות האנושי" את הלגיטימיות החברתית והמוסרית שלו? עד כמה רלוונטיות לכך תכונות שמיוחדות לכאורה לבני-אדם בלבד? ובאיזו מידה נובעת הדה-לגיטימציה של תצוגות אדם מתכונות שאינן מיוחדות לאנשים? עד כמה אנו נרתעים כיום מעצם הכפייה, מהפיכת בני-האדם ל"מוצגים" החשופים למבטים זרים, ומחינוך הקהל על-ידי "אוצרי התצוגה"? כדי להבין את התפקוד של גני חיות כיום, מן הראוי לבחון שאלות אלה ברצינות רבה.
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין אנונימוס ומוצגת כאן באדיבות הארגון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם