השבט החדש
הנה הם, בני מדינת הפליטים שבאו ונקבצו בה מכל העולם אחרי שסבלו מרדיפה גזענית, הנה הם נוהגים בפליטים כפי שנהגו בסביהם בשל שונותם
אם בעבר הכיל הבקבוק הישראלי שד אחד מפורסם, זה העדתי, הרי שכיום נפתחה שם מכלאה שלמה; מתקן מעצר, כמו סמוי מן העין, שבתוכו רוחשים מיני שדים ישראלים שהדחקנו, שהסתרנו, שהתכחשנו לקיומם. כי אחרי הכל, הפצצה האיראנית בדרך, או איזה בולשיט אחר שמפמפמים לנו שרינו ואלופינו, מתוך תקווה לסמא את עינינו, להפוך אותנו לסוהרים של צרותינו, של הברוך הגדול שהפכה המדינה הזאת להיות.
השנאה שליבינו כאן בשקט לאורך שנים; האיבה שתדלקנו לכל מה שזר ושונה, במסווה של איזו "פטריוטיות" שקרנית; המשחק המסוכן ששיחקנו לאורך העשור האחרון - של עצימת העיניים לעוולות שידינו עוללו, לאי הצדק הפושה כאן בכל, לאי השוויון, לאי ההוגנות וההגינות; אחיזת העיניים השרלטנית של "מצבנו טוב בהרבה ממה שנביאי הזעם ורואי השחורות מבקשים שתחשבו" ; כל אלו אינם מחזיקים עוד מים.
דופנות המכסה ששמנו מעלינו כדי לא להרגיש, לא לראות, לא להצטרך לפעול, נסדקו בחודשים האחרונים, והנה, אולי הם נשברים.
גל הגזענות המשוגע ששוטף את רחובות דרום תל אביב בשבועות האחרונים נגד זרים, גל שהגיע לשיאו אתמול (הימור: זו רק ההתחלה. קורבנות בנפש הם רק עניין של זמן), נמשך כמו מגנט למתכת הרעה של האלימות המשתוללת בישראל בשנים האחרונות (מילולית, גופנית, אידיאולוגית, פוליטית, ערכית, אינטלקטואלית) וביחד הם חברו למחזה הנורא שעינינו ראו אתמול.
אין צורך באנלוגיות גסות מדי. אחרי הכל, המציאות הישראלית שמה ללעג אפילו את האירוני שבהיסטוריונים. הנה היא, מדינת הפליטים, שבאו ונקבצו מכל רחבי העולם, אחרי שסבלו ממאות רבות של שנות רדיפה גזענית; מאפליה, משנאה עיוורת, מפוגרומים, ממחנות השמדה; הנה בני הדור השלישי לתקומת האומה הזאת, מתגודדים כעת נגד פליטים אחרים, בשל שונותם, בשל צבע עורם, על רקע מצוקה כלכלית וחברתית, ונוהגים בדיוק כפי שנהגו בני המדינות שאירחו את הוריהם וסביהם.
הבושה, אלוהים. הבושה של להיות יהודי בעת הזו ולראות את אחיך נוהגים כך בגרים ונוכרים בארצם. אבל, כאמור, זה לא מפתיע. יותר נכון, אינו צריך להפתיע איש. חבירה של הלאומנות המשתוללת, לצד הבדלנות הבוטה, הפרנויה הלאומית הקולקטיבית והמשחק הציני המסוכן שמשחק השלטון,
ושוב: אוי לה לבושה. אוי לה לזוועה. והזוועה הגדולה מכולן? והבושה האיומה מכולן? שיש רבים, רבים מאוד בתוך גבולות המדינה הקטנה הזאת, שמילים דוגמת אלה נחשבות בעיניהם לכפירה, לבגידה, להוכחה ליציאתו של אדם מתוך השבט שלו. השבט הישראלי החדש; זה שהמשטרה לא מתחילה לדמיין אפילו כמה קשה יהיה לרסן כשיתחיל לפרוע; השבט הזה בונה בכוח האגרוף המתוסכל ישראל חדשה ונוראה.
ישראל שאני מתבייש להיות אזרח בה. ישראל הזאת, שמחלקת את העולם ל"איתנו" או "נגדנו", היא ישראל שמתקרבת לנקודה שבה תאבד את הלגיטימיות המוסרית שלה לא רק אל מול העולם (אם זו לא כבר אבדה), אלא גם מבית. וביום בו יאבד לה הצידוק המוסרי שלה, תאבד לה גם זכותה להתקיים.
זו השעה שבפניה אנו עומדים כאומה. ועכשיו יחליטו נא האזרחים וראשיהם אם הם רוצים לקחת חלק בכך, או לעצור את זה עכשיו. כאן ועכשיו, בדרך הברורה והעיקשת ביותר. או שהם מבכרים להתקוטט עוד קצת בינם לבין עצמם, בשעה שהחורבן מתדפק על דלתות הבית הזה שהקמנו לנו כאן בישראל.
אקו"ם