יממה אחרי המהומה בדרום ת"א: "אנו מפחדים, אבל לאן נלך?"
זה התחיל שלשום בהתבטאות אומללה של הח"כית מירי רגב, שהשוותה את הזרים ל"סרטן". כמה שעות אחר בכך באו מעשי האלימות והביזה נגד כהי העור בדרום ת"א ולמרות גל גינויים צפוי, לאף אחד לא ברור איך זה ייגמר. דיווח מיוחד משכונת התקווה
גם הזכוכיות שכיסו את הרצפה בפאב של טקלה לא סיפרו את שאירע בשכונת התקווה שלשום בלילה. תושבים עם שקיות עמוסות
אחרי שההמון הזועם נרגע, אני חוזר לפאב שהושחת ונבזז על ידי עשרות הצעירים שהתחילו את הערב עם מירי רגב ו"הם סרטן בגוף שלנו", המשיכו עם מיכאל בן-ארי וסיימו בצעדות זעם לאורך רחוב האצ"ל כשהם מחפשים לפגוע בפליטים. באותן דקות מגיע למקום אמינה טקלה, בעל הפאב האריתראי שהושחת ונבזז במהומת הזעם. ניסיתי מספר פעמים לשכנע את בעלת המקום לשים סורגים או סוכך שיגן על חלון הראווה, הוא מספר. עכשיו במקום מרצפות יש כאן רק זכוכיות של בקבוקי בירה מנופצים.
אחד אחרי השני נכנסו תושבי האזור לפאב הקטן ויצאו ממנו כשידיהם עמוסות בבירות ושתייה חריפה. חלקם נערים צעירים בני 12-13. אחדים מהם שולפים לפתע שקיות, השד יודע מאיפה, ומחלקים לחבר'ה. את הביזה הזו, מאדם שהגיע לישראל לבקש מקלט מדיני ונפל קורבן לחוסר מדיניות הגירה בסיסית מצד ממשלות ישראל, לא תצדיק אף טענה על מצוקת התושבים.
את מי שלא נפגע בביזה, דואגים הצעירים "לפצות" בדרכם: הם עוברים חבורה אחרי חבורה, תוקפים כל פליט או מסתנן או מבקש מקלט, תלוי מי קורא לו. על ראשו של אחד שוברים בקבוק בעודו מחזיק את תינוקו, שנשמעט מידיו לקרקע. את הדם שניגר מראשו של אחר אפשר היה לזהות מחוץ ל"שיפודי התקווה" גם אתמול בבוקר. והמשטרה? באותם רגעים היא עוד מנסה להבין איך גל האלימות הזה קורה לה מתחת לאף ובורח לה בין הידיים.
"אחרי דבר כזה אני לא יכול להישאר פה עוד יום אחד", אומר טקלה, "אבל לאן אני אלך? הרי לאריתריאה אני לא יכול לחזור". כמו רבים מהפליטים, הוא מפחד עכשיו. "בטח מפחד, אתה לא היית מפחד? אם לא המשטרה פה, לא הייתי בא גם עכשיו". ב-2 בלילה באמת ניצבו לא מעט רכבי יס"מ ומשמר הגבול לאורך רחוב האצ"ל מהחשש שהמהומות יתחדשו.
אבל בשלב הזה לפחות ארבע חנויות כבר נהרסו עד היסוד. מישהו מעיר ששווה לבדוק מהם נהלי המשטרה על השארת עסק פרוץ לרווחה במהלך הלילה. קשה להאמין, הוא מציין במידה לא מבוטלת של צדק, שמחוץ לעסק שהיה נפרץ בצפון העיר לא הייתה המשטרה מעמידה איזה מתנדב שיוודא שהביזה לא תימשך. שלא להכיר את חברת האבטחה, שטקלה משלם לה מדי חודש עבור מערכת האבטחה.
רחוב האצ"ל מתעורר לבוקר שאחרי. זה יום חמישי, והתנועה ברחוב לכיוון השוק צפופה במיוחד. אני שואל את בעלי העסקים השכנים אם ניגשו אל טקלה לשמוע מה קרה, לשאול אם צריך משהו.
אריתריאי, אבל בכל זאת שכן. "עזוב אותי, לא יודע, לא קשור אליי", זורק אחד מהם. אחרי כמה דקות הוא מספר שעד לא מזמן החנות שלו הייתה במקום הרבה יותר אסטרטגי ברחוב, "אבל אחרי ששלושה סודנים באו לבעל הנכס ושילמו מחיר כפול, הוא הוציא אותי".
גם בפיצוציה ליד לא מבינים על מה המהומה. גם מכאן לא תצא התנצלות על המראות הקשים אותם לא ראו בישראל הרבה מאוד זמן. "איך שהם נכנסו לכאן, מההתחלה, היה צריך לזרוק אותם", אומרת אחת המוכרות בלי בושה, "ועכשיו מה? עשיתם מהם קורבנות. אני לא מרחמת על אף אריתריאי. אתה יודע מה אמר לי ערבי אחד לא מזמן? ", היא שואלת ומיד משיבה,"' אנחנו לא צריכים להילחם בכם, אנחנו פשוט נשתלט עליכם עם כל הכמויות של המסתננים שמגיעים לפה, חכי'. אתה מבין?".
שעת צהריים היא זמן טוב כדי להתעניין אצל מוקד הסיוע לעובדים זרים. מהר מאוד אני מגלה שמישהו הקדים אותי ואיחל מתנדבת שישבה מאחורי ה"קו החם": ' תתכוננו, מה שהיה אתמול זה רק הפרומו".
אני ממשיך לחנות מכולת הסמוכה לאחת הסימטאות של שוק התקווה. סיום, בעליה האריתריאי, אומר שאיך ששמע אתמול את ההמונים רצים בסמטאות השוק - סגר את הדלת, נעמד מבפנים עם אשתו והתינוקת - והתפלל לנס. התפילות נענו באופן מסוים, כי למעט דפיקות אימים על הקירות ובכי בלתי פוסק של הפעוט בן השנה, האירוע חלף.
אני מספר לו שכמה מהתושבים אמרו לי שהם'חוששים מהתקפת נגד של הסודנים'. "לא, אנחנו לא כאלה, זאת לא המדינה שלנו", הוא אומר, "אבל תשמע, עוד פעם, פעמיים שיעשו ככה לאנשים שלנו - אנחנו נתחיל להחזיר".
בשכונה הזו שני הצדדים, התושבים והמסתננים, מהלכים כבר תקופה ארוכה ברחובות כשהם מתבוננים לאחור, סורקים את השטח. כל צד בטוח שהוא הקורבן, כל אחד נוהג בהכללה כלפי השני ובכך גורם לו עוול נוראי. אני חושב מה ההבדל בין אלו שאומרים היום בעקבות המהומות ש'כל התקווה האלה עבריינים' לבין אלו שאומרים על המסתננים ש'כולם אנסים וגנבים'.
אני פוגש את דרור קהלני, מראשי ועד הפעולה של שכונת התקווה ומי שניצב אתמול על הבמה בהפגנה וברגע אחד איבד את הקהל מול, כש-500 איש פתחו בריצת אמוק לעבר מי שהחשידו כפעילי שמאל. בחוץ שומעים סירנות, יש שמועה על חזרה של הצעירים לרחובות.
"אנשים אומרים שזה לא נגמר, שצריך להמשיך עד שזה ייפתר, גם באלימות", הוא אומר. "אבל זו לא הדרך לפתרון. הפתרון הוא בידי הממשלה, ובאלימות כבר מזמן הבנו שלא פותרים שום דבר, אפילו מזיקים".
במהלך היום הודיע ראש הממשלה שהוא יפתור את 'בעיית המסתננים'. לפי תושבי התקווה, אם הוא מתכנן להיבחר לראשות הממשלה פעם נוספת, כדאי שהפעם הדיבורים יהפכו למעשים.
"אם עוד שנה וחצי לא יוציאו מפה חצי מהמסתננים, אני אישית, שהבאתי מאות מצביעים לליכוד כל מערכת בחירות, דואג שאף אחד לא יצביע ביבי, ואני אומר לך, שכונת התקווה לא תצביע ליכוד", אומר קהלני.
ואני שואל: כמה זמן לוקח לממשלת ישראל הגדולה לפתור בעיה? מתקן שהייה, גדר הפרדה, משא ומתן עם מדינה שלישית שתקלוט את המסתננים. אולי כדאי שמישהו בלשכת ראש הממשלה ירים טלפון לעופר עיני. עכשיו אחרי שלקח את הבחירות להסתדרות בהליכה, בטח יש לו זמן לנהל את המשא ומתן הנכסף והמסתורי.
במדינה הלחוצה והמשוגעת הזאת, אולי בסוף עיני יפתור גם את בעיית המסתננים.
הפאב של אמינה קטלה שוב מלא. אמנם אלה לא הלקוחות שחזרו, אלא כמה פעילים חברתיים שביקשו לחזק, אבל כנראה שגם זו נחמה במציאות כזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם