חבית נפץ: בדרום ת"א
חוזרים לשגרת המתח
הגינויים להפגנה הסוערת לפני החג לא מרפות את ידי התושבים בשכונה, והם כבר מתכננים את המחאה הבאה מחר. "לא מוכנים להירגע"
אחרי שלושה ימי חג וסוף שבוע שהיה הכל חוץ מחגיגי - השכונה המתוחה כקפיץ מתחילה שבוע חדש. בכל המדינה ניסו אתמול לחזור לשגרה, אבל בשכונת התקווה דבר לא הזכיר "עסקים כרגיל".
כתבות נוספות בסדרת "יומני התקווה":
- אחרי גל האלימות: חג של התפכחות בשכונה
- בין המקומיים לזרים, ת"א על סף פיצוץ
- הפגנת שנאה: "נמאס לנו וזו רק ההתחלה"
את הדאגה על פניו של אחד מבעלי העסקים הסמוכים לשוק אפשר לזהות עוד לפני שהוא מתחיל לדבר. "בוא-בוא, כנס פנימה, שנוכל לדבר", הוא מושך אותי לחנות. "שבוע שעבר, עוד לפני הבלגן שהיה בהפגנה, שברו את החלונות בדירה שאבא שלי משכיר לסודנים. אם זה לא מספיק, גם ניקבו לו שני צמיגים ברכב", הוא מספר.
"אני מפחד שעוד מעט יתחילו לעשות דברים גם לו, גם לאחרים שמשכירים להם דירות.
בצהריים מתחיל הסרטון שהועלה לרשת לתפוס מקום במאות דיונים בפייסבוק, ורבים הביעו שאט נפש ממיידי הביצים ומצחוקם של הנערים במקום. אבל המציאות בתקווה, כבר אמרנו, זה לא פייסבוק. פה לא מסמנים לייק למשפט מתוחכם. התושבים כאן לא ממש מתרגשים מהסרטון.
מאז ההפגנה שהפכה להשתוללות חסרת רסן, נרשמו הרבה תקריות בין תושבים למסתננים ובין תושבים לפעילים חברתיים המסייעים למסתננים. מרביתן עוברות מתחת לרדאר התקשורתי, כך שעוד סרטון בפייסבוק לא מפיל אותם.
אחרי מה שקרה לו, אלי נבון (55), בעל עסק למנעולים ואמצעי אבטחה ביתיים כבר לא ישכיר יותר דירות לסודנים ולאריתריאים. "יש לי פה דירה ליד. השכרתי אותה לבחור סודני, ואחרי כמה ימים הוא הכניס לדירה עוד חמישה", הוא מספר.
"אחרי חודש באתי לגבות את הכסף והוא אמר לי שאין לו כסף. לא משלם מים, לא ארנונה, כלום. לא הייתה לי בררה. אחרי כמה פעמים שביקשתי ניתקתי להם את המים, ואז הוא ירד אליי למטה ואמר לי: 'תיזהר, אנחנו מוסלמים, יש לנו משפחה גדולה פה, נשחט אותך'".
"בסוף הבאתי מישהו שאני מכיר שהעיף אותם מהדירה והזהיר אותם שלא יחזרו. מה אתה חושב שקרה? הם התלוננו עליי במשטרה" מספר נבון בכעס. "שלא יגידו לי שאנחנו גזענים. אחרי שהם הלכו הכנסתי דייר ערבי, בן אדם טוב עם משפחה טובה, והכל בסדר".
גם בלי החוויה המאיימת, נבון מכיר היטב את המציאות העגומה של שכונות הדרום מאז כניסת המסתננים ומבקשי המקלט לאזורי המגורים והעסקים. "תשמע, השקעתי בחנות הזאת הרבה כסף. זה החיים שלי. יום אחד כשהגעתי לפתוח את העסק ראיתי פתאום בחור סודני עומד ומשתין לי על הדלת.
יכולתי להתנפל עליו ולך תדע איך זה ייגמר. אולי הוא שיכור או מחזיק סכין. אז צעקתי עליו, והוא הסתובב אליי, המשיך להשתין ועוד שאל מה אני רוצה. מה יכולתי לעשות? זאת המציאות פה. אז אתה מתפלא שהאנשים של התקווה לא מוכנים להירגע?".
פעילים חברתיים משכונות שפירא וקריית שלום שולחים הודעה: "ביום רביעי הקרוב הפגנה של שכונות דרום תל אביב נגד אוזלת ידה של הממשלה בעניין המסתננים".
גם תושבי התקווה יצטרפו להפגנה. הפעם, יש לקוות, השיח הציבורי יתמקד בקריאה הנואשת שלהם לעזרה, כל עזרה, ולא במקרי האלימות הקשים שכולם מקווים שלא יחזרו. אבל אם לשפוט לפי האנשים בשטח, ממש לא בטוח שזה לא יקרה שוב כבר בקרוב, בקרוב מאוד.
בעוד מאות מסתננים מתמקמים לקראת שנת הלילה על כל פיסת דשא שעדיין נותרה פנויה בגינה הציבורית שכבר מזמן לא שייכת לציבור, לפחות לא זה שמורכב מתושבי האזור הישראלים, במגרש החניה הסמוך חונים שני טרנזיטים לבנים, סביבתם מתקבצים עשרות מסתננים ומבקשי מקלט מאריתריאה וסודן.
"אני לוקח אותם לעבוד בצפון, בחלקאות", מסביר נהג אחד הטרנזיטים, הם יישארו שם כמה ימים, ונחזיר אותם".
כמו רוב השיח הציבורי סביב הסוגיה הכל כך מורכבת הזאת, גם הויכוח האם לאפשר להם לעבוד (עמדת מפכ"ל המשטרה וראשי הרשויות) או לאסור את העסקתם (עמדת שר הפנים והממשלה), בכלל מתקיים מעליהם, וכמובן שלמציאות בשטח יש דינמיקה משלה.
"וואלה, שיעבדו למה לא, אולי יחליפו את התאילנדים", אומר הנהג, "הם קצת יותר איטיים מהם, אבל בסדר, נסתדר איתם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם