בגלל המלחמה ההיא: אודי אדם שובר שתיקה ומדבר על לבנון
מלחמת לבנון הראשונה לקחה ממנו את אביו. אחרי מלחמת לבנון השנייה, הוא התפטר מצה"ל. עכשיו, פותח האלוף (מיל') אודי אדם לראשונה את "תיבת המוות" של אביו, האלוף האגדי יקותיאל "קותי" אדם, וחושף מאות מכתבים וחפצים אישיים. זה כל הקסם
קופסה מעוררת צמרמורת מחזיק אודי אדם, לימים אלוף בצה"ל בעצמו, קופסה שמקפלת בתוכה את חיי אביו. יש בה, אפילו, את הטופס הצה"לי של "אישור לינה". האלוף אדם לן את לילו האחרון במלון "רוקנשטיין" בצפת, חדר 35.
בצה"ל, גם כשאתה אלוף אתה צריך טופס, וליקותיאל אדם היה טופס כזה ללינה באותו לילה, הוא עוד לא ידע שזה הלילה האחרון שלו, הוא לא ידע ש-30 שנה אחר כך הטופס הזה יצהיב, מוכתם בדמו, הוא עוד לא ידע שלמחרת היום, בשעה ארבע אחר הצהריים, בכפר קטן בשם דוחא בדרום לבנון, הוא יירד למפלס התחתון של אחד הבתים, ויחטוף צרור ורימון ממחבלים שהסתתרו במקום. האלוף יקותיאל אדם, קותי, נהרג במקום, בגיל 54 ושבעה חודשים. יחד איתו נהרג אל"מ חיים סלע.
היום, 30 שנה אחר כך, הבן, אודי אדם, כמעט באותו גיל (שלושה חודשים פחות) שבו נהרג אביו. השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף, כמו אביו (אדם האב יועד לתפקיד ראש המוסד ואמור היה להשתחרר זמן קצר לפני מותו, אך לא הספיק), גם הוא אחרי 36 שנים בשירות המדינה, יכול רק להיאנח ולהגיד ש"לפחות הוא הלך יפה. כשאתה רואה איך מזדקנים כאן, אז אבא מת זקוף, גאה, קצת צעיר אמנם, אבל בשיאו".
וזה עוד לא הכל. "לימים", משחזר השבוע אודי אדם, "כשהייתי ראש אט"ל, בדרגת אלוף, בא אלי קצין רפואה ראשי, גיורא מרטינוביץ', והתחיל לספר לי, ככה בגמגום, שיש להם משהו של אבא, ושאל אותי אם אני חזק מספיק, ולא ידעתי למה הוא מתכוון, עד שהביא איזה חתיכת נייר והוציא ממנה את זה". אדם שולף מתוך "תיבת המוות" את חתיכת הנייר, ומוציא ממנה שתי פיסות מתכת כסופה, מעוכות. "זה מה שהוציאו ממנו, זה הקליע שנמצא בתוכו", הוא אומר. ואז שותק.
אודי אדם. אלוף במילואים, אלוף פיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה. מלחמה קשה, שפתחה פצע במרכז ההוויה הישראלית.
אנשים שנחשפו לאדם במהלך המלחמה ראו קצין שאוכל את עצמו מבפנים, אבל לא מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. הוא ידע שמפילים עליו את כל התיק, אבל העדיף לגמור את המלחמה ולהחזיר את החיילים הביתה בשקט. אדם כבש את כאבו ואת מרירותו גם מול ההחלטה של הרמטכ"ל חלוץ להנחית מעליו את סגנו משה קפלינסקי. טובת צה"ל הייתה חשובה לו יותר מכבודו.
אחרי המלחמה הרמטכ"ל דן חלוץ הלך הביתה, שר הביטחון עמיר פרץ הלך הביתה, מפקד האוגדה גל הירש הלך הביתה. שניים מהם גם כתבו ספרים (חלוץ והירש). אבל מי שהלך ראשון, זקוף, ביוזמתו, בלי דיבורים, היה האלוף אודי אדם.
את ההחלטה לפרוש קיבל יחד עם אשתו רונית, במרומי "מצודת כוח". הוא המתין עד שאחרון החיילים יעזוב את אדמת לבנון ותכנן את הפרישה בקפדנות, לבוקר שבו אמור היה הרמטכ"ל חלוץ להגיע לביקור בפיקוד. אדם שיגר
בניגוד לכל האחרים, אדם הלך הביתה בשקט, לא נלחם, לא התווכח, התעטף בדומייה ונתן לכל האחרים להתבוסס ברפש. ההחלטה לא הייתה פשוטה לו, ובעיקר לא למשפחתו, שהביטה בעיניים כלות בוועדות החקירה, ההשמצות והתככים שהגיעו עם שוך הקרבות. אדם התעקש. מה ייצא לו מזה, שאל את עצמו, מה יצא לגל הירש מהספר שלו, מה יצא לחלוץ מהספר שלו, הרי כל אחד רואה את האירועים מהזווית שלו, בשביל מה צריך את הפסטיבל הזה?
בדיעבד, הוא לא מתחרט על החלטתו. שש שנים חלפו מאז המלחמה, והוא עדיין לא דיבר עליה. זה לא היה קל. המשפחה סבלה. דמו נשפך בסיטונות לאחר המלחמה, אבל אדם נשך שפתיים ושתק. ככה זה במשפחה שלהם. מדברים פחות, משתדלים לעשות יותר.
כל הדברים המובאים כאן אינם נאמרים בשמו, אלא כפרשנות שלי, אבל היום אודי אדם הוא אדם שלם עם עצמו שמביט אחורה עם קצת פחות זעם.
מלחמת לבנון השנייה חשפה, אמנם, את חולשותיו של צה"ל ואת ההזנחה במערך המילואים ובאימונים, אבל בראייה היסטורית המלחמה הביאה הישגים רבים לישראל ושיקמה את הרתעתה מול החזית הצפונית. כל השאר, היסטוריה.
אדם הבן כבר בן 54, נשוי לרונית (פסלת, "ביחד מגיל 16"), אב לשלושה ילדים, הוא היום מנכ"ל קמ"ג, הקריה למחקר גרעיני, או במילים אחרות "הכור בדימונה". בתפקידו הרגיש הנוכחי, הוא מתנהל במחתרת.
אתה זוכר את הימים האחרונים של אבא שלך?
"בוודאי. כבר הייתי שש שנים בצבא, בדיוק יצאתי ללימודים. ביום הראשון של המלחמה גייסו אותי לחטיבת מילואים שישבה בצאלים ולא עשתה כלום. אבא כבר היה אחרי הבשורה שלא יהיה רמטכ"ל, שקיבל מאריק. הוא יצא להשתלמות בארצות הברית, אחר כך שמענו שאריק אולי מתחרט, ואולי הוא יהיה רמטכ"ל בכל זאת, ופרצה המלחמה".
"הוא חזר מיד, ביום הראשון, יחד עם יאנוש בטיסה. הם אפילו לא נסעו הביתה. הביאו לו מדים לשדה, ועלה מיד ללבנון. ביום הראשון הוא חזר הביתה בלילה וקרא לי. באתי בשעה מאוחרת, ישבנו ביחד, בבית בצהלה, והוא שרטט לי מה קורה בלבנון ואיך הולכת המלחמה. הוא מסביר לי על הקרב הנורא שבו שני גדודים של חטיבה 460 נלחמו בלילה זה נגד זה, ואני עוד לא ידעתי שבקרב הזה נהרג חבר טוב שלי, צור מאור, שהיה צוער מצטיין בקורס קציני שריון, והמ"פ אבי גבעתי, וספי שאומן המג"ד, כולם אנשים שהכרתי היטב. הפגישה הלילית הזו עם אבא הייתה האחרונה".
איפה שמעת שהוא נהרג?
"בערב חזרתי הביתה מצאלים, ופתאום אמרתי לרונית, בואי ניסע לצהלה, לאמא שלי. כנראה הרגשתי משהו. ישבנו אצל אמא, בסביבות שבע בערב, פתאום דפיקה בדלת. אני קמתי לפתוח. איך שפתחתי, ידעתי. זה חד כתער. אי אפשר לטעות. עומד הרב הצבאי הראשי, עומדת קצינת נפגעים, בא האלוף רפאל ורדי. ידעתי שאבא נהרג. לא צריך להוסיף מילים".
"אמא שלי ישבה שם על הספה, רצו לתת לה זריקת הרגעה, והיא סירבה. אמרה שהיא צריכה לכאוב את זה. שבועיים אחרי, לקחו אותנו, את כולנו, למקום שבו הוא נהרג בכפר דוחא. היו שם עדיין גופות של מחבלים. הגענו במסוק. ראינו את המקום. הם צפו על השטח מווילה שעמדה על צלע ההר, רב מפלסית. הם ירדו למטה כשהתחילה הפגזה, ושם נתקלו במחבלים. לא היה להם סיכוי".
"אבא חטף בראש ונהרג במקום. חיים סלע חטף במפשעה, הוא עוד סבל לא מעט ונהרג על מנחת המסוקים. ויש את התמונה הזו", אודי שולף את התמונה המפורסמת, שצילם צביקי עשת, "רואים כאן את אבא עומד ומשקיף, על השעון שלו רואים שהשעה דקה לארבע, בעוד שתי דקות מתחילה ההפגזה והוא יורד ונהרג. זו תמונה שצולמה דקות לפני שנהרג".
יקותיאל אדם נולד ב-1927 בשכונת הקווקזים בתל אביב. דור ראשון בארץ. הוריו, יהודה ואלישבע, בני עדת "היהודים ההרריים" מהקווקז, עלו בנפרד ארצה. הם הכירו ונישאו בפלשתינה. אלישבע, האם, באה כתינוקת, ואיבדה בדרך ארצה את אמה, שלא עמדה בתלאות המסע.
מי שאימצה אותה בזמנו הייתה צינה דיזנגוף, רעייתו של ראש העיר המיתולוגי. גם את אביה איבדה אלישבע בגיל צעיר. האב, יקותיאל רבאיוב, הצטרף לארגון "השומר" ונפל בקרב עם מרצחים סמוך לפתח תקווה בשנת 1919. הנכד הזכר הראשון, שנולד שמונה שנים אחר כך, נקרא על שמו.
שם המשפחה המקורי של אביו היה אדמוב, קווקזי קלאסי. תהליך הקליטה בשערי ישראל הפך את השם הזה, איכשהו, לאדמוביץ'. אודי אדם לא זוכר היום אם זה היה ביוזמת המשפחה או פקיד העלייה, אבל ברור שאדמוביץ' נשמע בישראל של אז טוב יותר מאדמוב.
קותי הצעיר התגייס לצה"ל כיקותיאל אדמוביץ', ולימים עברת את השם המוזר הזה לאדם, יחד עם כל השבט. הוא נישא לזהבה, ניצולת שואה, היום בת 83, ובני הזוג הולידו שני ילדים. אורנה, היום אורנה לב, האחות הגדולה, ואהוד, להלן אודי אדם, האח הצעיר. הזוג אדם והילדים התגוררו בצהלה, למעט שנתיים בבאר שבע.
כמה מבני מהמשפחה עקרו בשלב מסויים למשמר השבעה, שם מתגורר חלק הארי של שבט אדם עד היום. עומר אדם, כוכב הזמר המזרחי הצעיר שפרץ ב"כוכב נולד", הוא נכדו של שמואל אדם, בן דודו של קותי ז"ל. ואם כבר אנחנו בריאליטי, אז לאחרונה התברר שקותי סבג, הזוכה ב"אח הגדול" האחרון, נקרא על שם יקותיאל אדם. היכל תהילה של ממש.
מה הזיכרון הראשון שלך ממנו?
"תראה, אני בעצם גדלתי בג'יפ. אתה זוכר את הג'יפים הישנים ההם, עם הג'ריקנים על הטמבון מקדימה? כזה ג'יפ. לג'יפ של אבא קראו טלי. והילדות שלי עברה במושב האחורי של טלי. ובכל פעם שהייתי נכנס פנימה, כילד, חיכתה לי הפתעה אחרת מאבא. פעם חיכתה שם לטאת כוח ענקית".
אתה צוחק.
"לא. אני רציני. הוא מצא את הכוח ושם לי אותו בג'יפ, שיחכה לי. הזיכרונות הראשונים שלי ממנו הם מבאר שבע, אבא היה מפקד גוש באר שבע, אחר כך הוא גם היה קצין אג"ם בפיקוד דרום, אצל צביקה זמיר, ואחר כך היה בעצמו אלוף פיקוד הדרום, ואני זוכר את הנסיעות בג'יפ, כשבכל פעם הפתעה אחרת. פעם היה מביא חרדון צב, הוא היה מסתובב עם ירבועים בכיס, הוא אהב כל מה שהלך, זחל או חי על הארץ הזאת, הוא הכיר את כל היצורים, לפרטי פרטים, ואת כל הפינות הכי מרוחקות במדינה.
אבא היה סייר, איש שטח, הוא היה קשור לכל רגב מרגבי האדמה כאן, הוא לקח אותנו לטייל כל שבת, לא ויתר על אף שבת. כל הזמן בשטח, עד ליומו האחרון, גם כשעברנו לצהלה, ובכל מקום הוא ידע והכיר וסיפר, מגמלא ומהגליל העליון עד הנגב והמכתשים והבקעה".
מאיפה הוא הביא את זה?
"אני לא יודע. זה היה צרוב בו. לא היה מקום שבו לא טיילנו. הייתה לו יכולת על חושית בתחום הזה. כמו גשש. הוא גם היה הולך ככה, כמו בדואי, עם הידיים מאחורי הגב, הולך ומאזין ומתבונן. שמע, גם אני איש צבא, ואני יודע משהו על ניווט, אבל אבא היה מושא לקנאה בתחום הזה. הוא היה נווט וסייר בלתי נתפס.
הוא היה אומר לך תכף ייצא מפה ברווז, והיה יוצא ברווז. חיים לסקוב מספר שפעם הסתובבו איפשהו, ואבא שלי אמר לו שקורה משהו בשטח, ולסקוב שאל מאיפה הוא יודע, ואבא אמר שהוא רואה תנועה של חיות, של בעלי חיים. אחר כך התברר שהייתה שריפה גדולה ושהרבה בעלי חיים פשוט נסו".
למה קראו לג'יפ טלי?
"לא יודע. אבל אמא שלי, זהבה, שהיא ניצולת שואה, אישה חזקה עם זיכרון מצוין, בטח תזכור".
אדם מרים טלפון לאמו, שזוכרת, בטח זוכרת. "זה אני נתתי את השם לג'יפ", הוא מודה בחיוך. "בחיי שלא זוכר למה. הייתי ילד".
בשבועות האחרונים ערכתי מסע מזורז בתחנות חייו של קותי אדם ז"ל. הבן, אודי, העלה את כל המסמכים שהותיר אחריו האב על דיסק ממוחשב. יש שם הכל. כל מינוי, כל דרגה, כל מכתב, כל פתקה, כל בירור, כל פציעה, אפילו הגיגים פרטיים ושיר אחד ויחיד שכתב קותי, כשהחזיר את סיני לידי המצרים. שיר על שלום, על כאב ותקווה, מעוטר בציור יפהפה של דקל, פרי עטו.
המסע הזה, במסמכי חייו של קותי, החזיר אותי לישראל ההיא, של פעם. ישראל תמימה יחסית, קטנה וצודקת, שהערכים ניגנו בה, עדיין, בקדמת התזמורת, שהרעות והאחווה עוד לא אופסנו בבוידעם.
קותי אדמוביץ' התנדב ל"הגנה" כבר בגיל 15. הוא לחם בכל מלחמות ישראל. לוחם עז נפש, יצירתי, קפדן, שדיבר מעט ועשה הרבה. במלחמת השחרור היה, עדיין, בהגנה. אחר כך היה קצין סיור בחטיבה 7, במבצע קדש היה בכוח שעלה למנזר סנטה קתרינה, ותכף נחזור לשם, בששת הימים עמד בראש כוח החי"ר שכבש את מתחמי אל-עריש ואום כתף, וכל הזמן הזה המשיך להתקדם ולהשתפר בשקט אופייני, בלי יחסי ציבור, ביסודיות, בקפדנות, ובלי פוליטיקה.
ישראל של שנות החמישים והשישים הייתה פרועה יותר. הגבולות היו מטושטשים, מדינה שהיא יותר שכונה, צבא שהוא יותר חבר'ה. הנה, כך כותב לקותי אחד האנשים הכי קרובים אליו, פטרונו הגדול רחבעם זאבי, גנדי, אחרי שהם משתלטים על מנזר סנטה קתרינה, במבצע קדש, כשישראל הקטנטונת נחלצת מ"גבולות אושוויץ" ופורצת לתוך סיני, כדי להפוך לאימפריה קצרת מועד, עד שאמריקה הסיגה אותה לאחור.
"מאשר בזה", כותב סא"ל רחבעם זאבי, "לסרן יקותיאל אדמוביץ' לבצע בזאת פעולות שוד כרצונו במרחב הר סיני, פרט לאנשים המצוידים בתעודות מעבר החתומות על ידי". על החתום, רחבעם זאבי.
התאריך הוא 17 בנובמבר 1956. ויש גם צילום של גנדי וקותי, במדי קרב, מצולמים עם הנזיר האחראי על המנזר, על ראש ההר. ויש גם כתב כניעה של המנזר ביוונית (מי לעזאזל תרגם את זה?), וגם מנשר שחיבר גנדי, "אל היושבים במנזר סנטה קתרינה ליד הר סיני", ובו הם נקראים להישמע לצבא ההגנה לישראל ולהיות נאמנים לו, וכו' וכו'. ספק בצחוק, ספק ברצינות, אבל זה קרה באמת. היינו שם, חלמנו שם, כנראה שגם די צחקנו שם. היו ימים. השכולה'".
כשהיה מפקד גוש באר שבע, היה קותי מצמיד מכונית ליווי למכוניתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בכל פעם שזה חזר משדה בוקר לירושלים, עד שהזקן גער בו "להפסיק עם הבזבוז הזה".
"פעם", מספר אודי, "הוא לקח את חברי ועדת חוץ וביטחון לסיור על הגבול הדרומי. הם נסעו ונסעו, כנראה שלא היה לו כוח לנסוע עד ניצנה, אז הוא עצר בשבטה, אמר להם שזה הגבול, ועשו את הסיור שם".
בין 1967 ל-1973 היה קותי מח"ט גולני ואחר כך ראש מטה פיקוד הצפון. "לא היה לו קל בצבא", אומר אודי, "הוא היה שחור, עם שפם, הוא לא היה צנחן, הוא לא היה בקליקה של יפי הבלורית והתואר. הוא עבד קשה, לא עשה לעצמו הנחות, ואחרי התפקיד כרמ"ט צפון הוא הרגיש שהוא נתקע. שאין לו את הקשרים הנכונים. שהוא לא יתקדם כמו שרצה.
אז הוא עבר בהשאלה למוסד, והיה שם ראש אגף 'צומת' במשך שנתיים, עד ערב מלחמת יום כיפור. ואני אומר לך שהוא והבוס שלו, צביקה זמיר (שהיה הבוס שלו גם בפיקוד הדרום - ב"כ), אמרו שתהיה מלחמה. אבל פשוט לא הקשיבו להם. הוא אמר לנו את זה בבית. הוא אמר שכל הסימנים מצביעים על מלחמה".
איך היה המעבר שלו מהמדים לאזרחי מבחינתכם, בבית?
"מאוד מוזר. גדלתי כל החיים כשאבא במדים, פתאום הוא בחליפות. ואני הייתי חטטן כזה, יום אחד מצאתי כרטיסי ביקור שלו עם שמות מוזרים, שאלתי אותו מה זה, הוא נבהל והחוויר. אני מבין שהוא עשה עבודה מצוינת ב'צומת', שהיה אז האגף שהפעיל את סוכני המוסד ברחבי העולם".
" כשהתחילה מלחמת יום כיפור הוא עלה במהירות על מדים ועלה לפיקוד צפון, האלוף חופי חש מצוקה וקרא לו. הוא נכנס כסגנו של חופי במלחמה וניהל את הקרבות הכי קשים, בין היתר את הכיבוש מחדש של החרמון".
"כך בעצם הוא חזר לצבא, ומאותו רגע ההתקדמות שלו הייתה מטאורית. קיבל את אוגדה 143, ומיד אחר כך את אוגדה 252, היה אלוף פיקוד דרום, ראש אגף המבצעים, סגן הרמטכ"ל. הוא המריא. פתאום הבינו את המיוחדות שלו, את הראייה החדה, את המקוריות".
הוא הספיק להיות גם אבא?
"ברור. הוא היה גם אבא, ועוד איך. לא היה לנו חסך אב. אמא שלי, ניצולת גטו וילנה, שלא ליקקה הרבה דבש בחייה, ידעה להשלים את החסר. הם עשו רק שני ילדים, אחותי הגדולה אורנה ואני, והשקיעו בהם. הוא לא היה סגפן. הוא היה אב מחבק, נוגע. עם הילדים היה נמס".
הוא דחף אותך לקריירה צבאית?
"ממש לא. הוא נתן לי לעשות מה שאני רוצה. הוא סיפר לי על הצבא, סקר בפני את כל האפשרויות, אבל לא דחף ולא המליץ. אני אמרתי לו שאלך להיות טנקיסט. אני זוכר שטליק (אלוף ישראל טל, "מר שריון" - ב"כ) היה מרוצה וכתב לו ש'סוף סוף יש גבר בבית'.
הוא ליווה את ההתקדמות שלך, בא לסיומי הקורסים, לחץ על מפקדים, או נתן לך לזרום?
"לא, הוא לא בא. אז לא באו, לא היה העסק הזה של ההורים בתוך הצבא כמו היום. הוא נתן לי לזרום. היינו חברים טובים, אני ואבא, טיילנו ביחד, הייתי מעדכן אותו, אבל אל תשכח שלא היו סלולריים ולא היו מסרונים, היית בא הביתה פעם בכמה שבועות, וגם זה במקרה הטוב, זה לא כמו היום".
"במדים הוא היה מולי קורקטי לגמרי. הוא בא פעם לביקור בקורס מט"קים, ואני הייתי מ"פ, ואני עומד ואומר לחיילים 'פלוגה ל' תעמוד איתן', ומצדיע לו, והוא מצדיע לי בחזרה, וסוקר את הפלוגה בלי מילה מיותרת. והיה פעם אירוע שבו נהרג לי חייל בניווט לילה, נדמה לי שהייתי מ"פ, ובאתי לתחקיר בקריה אצל ראש מחלקת הדרכה יוסי פלד, ואבא כנראה קיבל דיווח על זה, ושלח את הנהג שלו שייקח אותי אחר כך אליו, ושאל אותי אם אני בסדר, ואמרתי לו שכן, אז הוא אמר לי,'לא משנה מה קרה, בכל מצב הכי חשוב להגיד את האמת, גם אם טעית, ולשמור על קשר עם המשפחה".
אבא היה אמור להיות רמטכ"ל?
"כן".
בגין אודי אדם שולף סיכומי ראיונות של קותי עם הדרג המדיני. "הנה כאן, 23 ביוני 1981, סיכום פגישה בין קותי אדם לראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין".
וזו לשון הסיכום: "ראש הממשלה רואה את סגן הרמטכ"ל האלוף אדם כמועמד מספר אחת להחליף את הרמטכ"ל רפאל איתן, כאשר זה יסיים תפקידו. זאת בתנאי שראש הממשלה ירכיב את הממשלה הבאה. סיכום סופי בנדון ולוח זמנים ניתן יהיה לסכם רק לאחר הבחירות".
ב-20 בספטמבר אותה שנה, פגישה נוספת. שוב, סיכום פרי עטו של פרויקה פורן. "ראש הממשלה חוזר על עמדתו כי סגן הרמטכ"ל הוא המועמד להחליף את הרמטכ"ל עם סיום תפקידו. עם זאת, רה"מ ציין כי היה ויהיו מועמדים נוספים, הדבר ייקבע בדיון עם שר הביטחון. אם לא ימונה האלוף אדם לרמטכ"ל, הוא יחליף את ראש המוסד יצחק חופי כשזה יסיים את תפקידו".
פרשנות : בפגישה הראשונה היה בגין ראש הממשלה ושר הביטחון, לאחר פרישתו בטריקת דלת של עזר ויצמן. ככזה, יכול היה להבטיח לאדם שימנה אותו לרמטכ"ל. אלא שעד הפגישה השנייה המצב השתנה. זמן קצר לפניה נשבר בגין, ומינה את אריאל שרון לשר הביטחון החדש. עכשיו, בגין כבר לא היה יכול להבטיח.
"בגין", אומר אודי אדם, "אהב מאוד את אבא והבטיח לו את התפקיד. אבל הוא היה מודע לכך שאם עד המינוי יהיה כבר שר ביטחון אחר במשרה מלאה, אז הדבר יהיה כפוף להמלצתו. בשורה התחתונה, אבא היה מיועד או לרמטכ"ל או לראש המוסד. ואז הוא נהרג".
אבל זה החל עוד קודם. מתברר שגם בימים הרחוקים ההם, המאבק על הרמטכ"לות היה יצרי. אדם, בניגוד לרבים ממתחריו, לא עשה לעצמו לובינג, לא הפעיל מרפקים ולא השתמש בלחצים.
ב-12 בפברואר 1980 נפגש, כסגן רמטכ"ל, עם מי שהיה אז שר הביטחון, עזר ויצמן. בעקבות הפגישה שיגר ויצמן לרמטכ"ל המכהן, רפאל איתן, את עיקריה כמתחייב. כך כתב ויצמן לאיתן: "סגן הרמטכ"ל יישאר בתפקידו שנה נוספת. האלוף אדם רואה עצמו מועמד לתפקיד הרמטכ"ל בבוא הזמן ועם סיום כהונתך, או לחלופין מועמד לראשות המוסד. לא יכולתי להבטיח מינויו כרמטכ"ל הבא, אם כי אני רואה בו מועמד.
"בנושא המוסד, הדגשתי שהאחריות לו היא בידי ראש הממשלה. הוספתי שלפי הערכתי אבקש, בבוא הזמן, אישור הממשלה להאריך שירותך כרמטכ"ל לשנה רביעית".
ואז, באוגוסט 1981, משגר אדם עצמו מכתב קצר ולקוני לרמטכ"ל ולשר הביטחון. "הנדון: שינויים בצמרת. בשטח שמועות על שינויים צפויים בצמרת", הוא כותב, "מקורבים יודעים לספר על תוכנם של מכתבים שנשלחו, דיונים שהיו, הסכמים וסיכומים שמימושם בשער. נדמה לי שזכותי לדעת מה באמת קורה ולא מפי הולכי בטל ורכיל המשרתים כל עוצמה חולפת".
את המכתב הזה כתב אדם, כנראה, בעקבות המינוי של שרון לשר הביטחון. מסתבר שתככים בקריה היו תמיד, והשמועות על מועמדו של שרון לרמטכ"לות (משה לוי) הגיעו לאוזניו של אדם. לאחר ששיגר את המכתב, הגיעה הפגישה השנייה שלו עם בגין (שעיקריה פורטו כאן), ממנה הבין אדם שמועמדותו כבר אינה כה בטוחה. ואז בא מפגש עם שרון עצמו, ב-16 באוקטובר 1981. סיכומו של מפגש מתוח זה: "האלוף אדם יסיים תפקידו כסגן רמטכ"ל בינואר וייצא ללימודים בארצות הברית. עמדת שר הביטחון באשר למינויו לרמטכ"ל תיקבע בחורף 1982".
אפשר להעריך שאדם למד משרון שלא יקבל את התפקיד. מה קרה שם באמת כבר לא נוכל לדעת. ב-4 באפריל 1982, חודשיים לפני פרוץ מלחמת לבנון, חודשיים וחמישה ימים לפני מותו, קיבל אדם מכתב משר הביטחון שרון. אדם היה אז כבר בהשתלמות בארצות הברית.
"קותי ידידי", כתב לו אריק, "בפגישותינו באוקטובר 1981 וביום פרישתך מתפקיד סגן הרמטכ"ל (1.1.82) סוכם בינינו שעד סוף מרס אקבע עמדתי לגבי המועמד לתפקיד הרמטכ"ל הי"ב של צה"ל. שקלתי רבות בסוגיה. הבחירה אינה פשוטה, וכידוע כל המועמדים הפוטנציאליים הם חברי לנשק.
המלצתי על המועמד לתפקיד תיפול אמנם בעוד שבועות אחדים, ברם כבר כעת התגבשה עמדתי שיהא עליך להתחיל במחזור השני של החיים. רבים מחברינו לנשק ראו עצמם כשירים לתפקיד הרם של הרמטכ"ל, ברם הגורל רצה אחרת. אין זו מלאכה קלה להודיע לחבר על החלטה זו. אני מקווה שתקבל את דברי בהבנה ומאחל לך מכל הלב הצלחה בתפקידך הבא".
ואילו פרויקה פורן, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה בגין, ביום פרישתו מתפקידו, כתב בכתב ידו לקותי: "קותי היקר, עם סיום שירותי בצה"ל ותפקידי בלשכת ראש הממשלה, קבל תודתי מקרב לב על העזרה ושיתוף הפעולה. אני מאחל לך מקרב לב שתהיה רמטכ"ל ובטוחני שתהיה רמטכ"ל טוב. אבל אם זה לא ילך, מובטח לעם ישראל ראש מוסד טוב".
המסמכים הללו הם היחידים מבין מאות מסמכי הארכיון, שבהם הרשה לעצמו קותי אדם לעסוק בעצמו. בדרך כלל עסק באחרים. דאג למדינה, לצבא, לחיילים, לפקודים, וגם לקצינים ששירתו תחתיו. צניעותו גבלה בסגפנות. האמין שהטוב ינצח, שהצדק בסוף ייצא לאור. "ידעת", שאל אותי אודי, "שהוא תכנן והיה המפקד של מבצע אנטבה?".
האמת, לא ידעתי. "אמיתי", אומר אודי, "תבדוק את זה. הוא הביא את הרעיון, הוא תכנן, הוא בנה את המודל והורה להתחיל להתאמן, עוד הרבה לפני שהדרג המדיני החליט. הוא היה סגן הרמטכ"ל והוא בא עם זה למוטה גור, שהיה הרמטכ"ל, וממש לא התלהב, ואחר כך הלך לפרס שהיה שר הביטחון, ואמר להם'תשמעו, אפשר לעשות את זה. יש אופציה צבאית'.
פרס נתן לו או-קיי להתחיל לעבוד והוא התחיל לאמן את החבר' ה, וגם הרעיון לבוא מחופשים, עם מרצדס שחורה והכל, זה הראש שלו, זה הראש המיוחד שלו, שחשב מחוץ לקופסה כל הזמן, יחד עם מפקד חיל האוויר בני פלד. שמע, למזלנו יש סטנוגרמות של הכל. הוא אמר' חבר'ה, אנחנו יכולים לעשות את זה'. אתה יודע, אחרי כמה שנים קפצו כל מיני אנשים אחרים ותבעו בעלות על זה, אבל למזלנו יש תמלילים והכל כתוב, אני זוכר שאבא אמר אז שהוא לא שיכור, שהוא זוכר מצוין, ובאמת בסטנוגרמות זה היה ברור לגמרי".
אז למה בכל זאת הוא נשכח בהקשר של אנטבה?
"לא יודע. תראה, הוא היה במטוס הפיקוד, בבואינג, ופיקד על המבצע, הם נחתו והוא פשוט בא הביתה. כל האחרים הלכו להצטלם ולהתראיין. אתה יכול לשאול את פרס".
שאלתי. הנשיא מאשר. "קותי?", אמר בשבוע שעבר פרס, "קותי היה חכם לב. כמו שלמה המלך. הייתה בו החוכמה הזו, הוא הבין באנשים, הוא ידע לגעת באנשים, באנטבה הוא מילא תפקיד מרכזי. הוא היה במפקדה המעופפת, הוא היה מהיוזמים, הוא מאוד תמך בי בדרך לקבלת ההחלטה, הקמתי אז את הצוות שקראנו לו'צוות הפנטזיה', כשעוד אף אחד לא האמין באופציה צבאית, והוא היה שם, ותכנן את הכל. הרי מוטה לא האמין בעסק הזה ונתן לי לקחת את מי שאני רוצה ולהקים את צוות הפנטזיה. וכך היה. קותי היה איש מיוחד, היינו בידידות קרובה מאוד".
אני שואל את אודי אדם אם הוא זוכר את היום של מבצע אנטבה. "בוודאי. זה היה כמה חודשים לפני שהתגייסתי. כמה ימים קודם הוא נעלם לנו. ואז הוא הגיע, אמר שהכל בסדר, ופתאום התברר שהיה מבצע באנטבה והוא היה שם. הייתי בן 18 והייתה תחושת גאווה גדולה. אגב, הוא סיפר לנו שהוא ובני פלד, שהיו בבואינג מעל העסק וניהלו את הכל מהאוויר, לקחו איתם מזוודה ובה מאה אלף דולר במזומן. הייתה אופציה שזה יסתבך וכולם יצטרכו לצאת איכשהו דרך היבשה. דיברו על קניה, על אגם ויקטוריה, רצו שיהיו להם מזומנים, על כל צרה שלא תבוא".
קותי אדם היה גם בין מתכנני "מבצע אופרה", הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981. "כשהייתי ראש אט"ל", מספר אודי, "ביקרתי בתעשייה האווירית ומישהו שם סיפר לי שאבא שלי שאל בשביל מה יוצאים שמונה אף-16 כשאפשר לעשות את זה עם רביעייה אחת בלבד. הסבירו לו שזה כדי ששתי הטייסות ישתתפו, ענייני כבוד בין טייסות. בסוף, יצאו כל שמונת המטוסים, כדי ששתי הטייסות יהיו מרוצות. ואחרי שנים, לא כל כך מזמן, כשבאתי לנהל את הכור בדימונה, הראו לי תמונות של אבא שלי מבקר כאן, בכור, במדים כסגן רמטכ"ל. זה ביקור נדיר. בדרך כלל אנשי צבא לא באים לדימונה. הסתכלתי על התאריך, ואני רואה שהביקור התרחש זמן קצר לפני התקיפה בעיראק. לדעתי, הוא בא לעשות שיעורי בית.
"תראה, אבא שלי עומד מאחורי רבות מהתוכניות הגדולות שתוכננו בצה"ל. הוא תכנן את פינוי סיני, והרעיון לבנות בסיסים עם המשפחות הוא רעיון שלו, ועיר הבה"דים, שאני בניתי אחרי שנים, זה רעיון שלו ושל אריק, והמצפ"פ של פיקוד הצפון, הבור הזה בתוך ההר, זה תוכנית שלו, הוא רצה שיהיו שלושה כאלה, גם בפיקוד דרום וגם במטכ"ל, והכבישים בצפון, חלק גדול מהם יצאו מהראש שלו. הוא היה יצירתי בצורה יוצאת דופן, ותמיד במקוריות, בחשיבה אחרת, בראייה למרחוק".
ובכל זאת, אחרי כל זה, קותי אדם זה גולני. וגם להפך. גולני, כפי שאנו מכירים אותה היום, זה קותי אדם. עד היום מסתובבים בינינו מעריציו הרבים של קותי, כולם בני טיפוחיו, שעצם אזכור שמו מעורר בהם התרגשות אמיתית. הוא היה מח"ט מכונן בגולני, החטיבה שהעביר הלאה לא הייתה החטיבה שקיבל, הוא הפך אותה לחטיבה מיוחדת, ברמה של יחידה התנדבותית מסוננת (אז היא עוד לא הייתה כזו). קותי הבין, והפך את ההבנה הזו לתורה שלמה, שמה שקובע זה איכות המפקדים. זה הדבר הכי חשוב. האנשים שמובילים. הוא איתר, הביא, גידל וטיפח דור שלם ומפואר של מפקדים כאלה. פקודיו העריצו אותו. כשקותי אדם ישב על איזה סלע וחשב, אנשים התרחקו. "קותיאיזם", כך קראו להפסקות החשיבה האלה של המח"ט. אסור להפריע לו עכשיו.
בחזרה לפתקים ולמסמכים. אוצר בלום של ממש. הנה מכתב התפטרות של קותי אדם, שנשלח לראש הממשלה בגין, ב-23 בדצמבר 1980. הוא סגן רמטכ"ל, המכתב כתוב בדם לבו, שני עמודים צפופים. הרקע: התקציב.
"הקיצוצים בתקציב הביטחון, הדרך שבה התקבלו ההחלטות בנושא כל כך רגיש לנו ולבנינו, מערערים לחלוטין את תפיסת עולמי", כותב אדם לבגין, "הדרך היחידה למחות ולהציג הנושא בחריפות כפי שהמצב מחייב הינה בקשתי זו להתפטר. אני מודע למצבה הכלכלי של מדינת ישראל, אני שותף מלא ללבטים ולרצון העז לתקן את שניתן. אינני מסוגל להבין את ההחלטות, אינני מאמין שאין דרך אחרת. ישנה סתירה תהומית בין השגשוג הזועק לשמים של הפרט במגזרים רחבים של האוכלוסייה לרבות אוכלוסיית השטחים, לבין המצוקה שבה יימצאו הגופים המופקדים על נושא הביטחון".
"המסגרת התקציבית שנקבעה פוגעת בביטחון עם ישראל, פוגעת באלפי בני אדם שהם נכס לאומי, פוגעת בעתידנו, ועל כך אני מוחה. אדוני ראש הממשלה, דרך חיי ותפיסת העולם שבה גדלתי שמה אותי במחנה של המבצעים, ולשמחתי גם בין המעצבים את דמותו של צה"ל. כאיש צבא לא עסקתי מעולם בפוליטיקה. השירות עבורי היה ויהיה תמיד ערך עליון שאין מעליו, אלא קדושת האמונה בעם ישראל ובארץ ישראל. שמחתי מאוד להכירך מקרוב ולגלות אותך כאדם צנוע וישר, חכם ומלא סובלנות. צר לי שלא נותרה בידי דרך אחרת".
אודי אדם לא זוכר איך, אבל אביו לא התפטר בסופו של דבר. כנראה נמצאה פשרה. הנה מכתב ארוך לרמטכ"ל, באוקטובר 1975. אדם הוא אלוף פיקוד הדרום. המכתב שוגר בעקבות דיון מטכ"ל רגיש ונפיץ שהתקיים סביב תפקודו של תא"ל אריה בראון, מזכירו הצבאי של שר הביטחון.
"נושא אריה בראון לא עניין אותי בעבר וגם לא מעניין אותי היום", כותב קותי, "מערכת היחסים בין רל"שים, מזכירים צבאיים ומפקדים בכל הרמות הוא נושא אישי. אני מעולם לא הצלחתי להגיע למערכת יחסים קרובה כל כך כפי שהגעת אתה או שר הביטחון הנוכחי והקודם עם העוזרים לידכם (דבר זה ייתכן ולא ייזקף לזכותי), יחסים שבהכרח מביאים לדאגת יתר לאלה שקרובים לצלחת ולעתים שלא בצדק, אך תופעה זו בהחלט אנושית".
ויש תכתובת עצומה, ענפה, מפורטת ומדוקדקת עם חיים לסקוב, אחד מפטרוניו וידידיו הקרובים ביותר של אדם. לסקוב משגר עשרות מכתבים, העוסקים בענייני משמעת, כוננות, בעיות טקטיות ואסטרטגיות. לסקוב היה הרמטכ"ל החמישי של צה"ל ואחר כך נציב קבילות החיילים, הוא ראה באדם את "הכותל המערבי" שלו בשנות הפרישה הארוכות, קותי נתן לו תמיד את הכבוד המתבקש וחילופי הדעות ביניהם נשמעים אקטואליים גם היום.
והנה מכתב משר הביטחון משה דיין, ינואר 1969, ל "חיים היקר" (כנראה ברלב, הרמטכ"ל), אחרי ביקור בחטיבת גולני, תחת המח"ט קותי. "ממה שראיתי וממה ששמעתי, שמחתי מאוד", כותב דיין על הביקור, "התלונות העיקריות היו על שאין משתפים אותם בפעולות מיוחדות. על אף המעמסה הרבה המוטלת עליהם, התנאים הקשים (הגולן בחורף) ונדירות החופשות, לא מצאתי סימני עייפות או רתיעה. להפך, המשתתפים בשיחה גילו הבנה רבה למצב ונכונות אישית לעמוד בו, ולו גם לאורך ימים. שמחתי גם לשמוע מהמח"ט ומפקדתו שבדרך כלל התקנים, הן בכוח אדם והן בציוד, נשק ורכב, מלאים. יתר על כן, איכות כוח האדם הפתיעה אותי באחוז הגבוה של בעלי השכלה תיכונית. בוודאי לא הכל ורוד, אבל מי שזוכר את מצב החי"ר בעבר ויודע את קשיי ההווה, יכול לשאוב סיפוק מ' גולני' של היום", כותב דיין.
והנה מכתב מאלוף פיקוד הצפון, מאיר זורע, "זרו", למפקדי שני גדודים בגולני, קותי אדמוביץ' מג"ד 12 וצבי ציטרון מג"ד 13. זרו מציין במכתבו שבמהלך חודש ימים בלבד היו שני מקרי פליטת כדורים בגדוד 12 ושלושה מקרים בגדוד 13, מה שגרם לפציעת חיילים, "זאת, לאחר אזהרותי בנדון". זרו מוסיף ש"מכתב זה בא כדי להזהירכם: שאין אני מתכוון להניח לכם ליהפך לרוצחים של חיילים בצה"ל. שעם הישנות מקרים דומים איאלץ להמליץ על העברתכם מתפקידכם". כנראה זה הצליח, כי אין מכתבים נוספים.
הידיד הקרוב ביותר של קותי, הפטרון האולטימטיבי, חבר הנפש העיקרי, היה גנדי. רחבעם זאבי. התכתובת איתו ענפה, נמשכת על פני כל השנים, עד לנפילת קותי ב-1982.
גנדי, שחותם בשם "רחבעם", מלווה את קותי לאורך כל הדרך. דואג, מסדר, עוזר, מייעץ, הכל בהומור מושחז של פעם, עם לא מעט טריקים ושטיקים של גנרלים ותיקים. כל המכתבים מתחילים ב"קותי יקירי", ומסתיימים ב"ד"ש לנוער ונשיקות לגולדה", כך כינה גנדי את זהבה, רעייתו של קותי. יש גם מכתבים מרתקים מהנספחים הצבאיים של צה"ל בטהרן. אחד מהם, אופטימי ומלא תקווה וחדשות טובות, חתום (כנראה) על ידי יעקב נמרודי, הנספח בטהרן. ב-15 במרס 1965, השאה שולט במצב ונמרודי מצליח לדאוג "שהצבא הפרסי כולו יצויד בעוזי".
אבל יש עוד מכתב, אחר לגמרי, מתקופה שונה לחלוטין, עם נספח צבאי אחר, שכותב לקותי, סגן הרמטכ"ל, ערב ההפיכה, כשטהרן בוערת, השאה נאבק על שלטונו, ועוד לא יודע שאלה הם ימיו האחרונים בארצו, ואלה הם גם פרפורי הגסיסה של הברית הישרא לית-איראנית.
והנה עוד כמה פנינים: עזר ויצמן כותב בכתב ידו לקותי את הפתק הבא: "אני מקווה שנרגעת? סך הכל יש בעולם יותר שפנים מאריות, היופי שאריה טורף שפן, שפן יכול רק לסכסך. עזר". ועוד פתק מויצמן, עם הלוגו של הילטון תל אביב, כולל שני הדגלים, של מצרים וישראל, 31-29 ביולי 1979, ימי פרוץ השלום עם מצרים, ועזר כותב: "קותי, אתה חייב להודות שזה בכל זאת לא רגיל לשבת כפי שאנחנו יושבים ועם מי שאנחנו יושבים. הלוואי וזה יהיה קבוע, אמיתי ושלם".
הנה אחד של אריק שרון, כנראה אחרי שנכנס לתפקיד שר הביטחון. "קותי, צריך להתחיל להכין בכרתים (אולי בכיסוי של חווה חקלאית) בסיס לפעולה אווירית בהליקופטרים, בלוב. דיברתי על כך עם רה"מ. מבקש לשמוע על מחשבות בהקדם. האם אתה מציע שנזמין לעניין זה את ראש המוסד? אריק".
ואחרון , משעשע במיוחד, פרי עטו של אהוד ברוג, היום אהוד ברק: "קותי שלום. 1. בתרגיל 608 פגשתי את רל"ש הרמטכ"ל ושמעתי ממנו שטרם נקבע מועמד לקמנ"ר (קצין מודיעין ראשי - ב.כ), והתלוצצות שלו על חשבון האפשרות שמועמדותי תועלה פעם נוספת. 2. אני מתעב את התפקיד ואת האפשרות ש' אזכה' בו. אין לי ספק שניסיון כפייה יביא להשתחררותי מצה"ל. 3. מבקש מאוד שתתנגד לניסיון כזה, אם יעלה שוב. 4. חבל שלא באת לראות את תרגיל 608".
תגיד, חשבת פעם מה היה קורה אם לא היה נהרג? האם היה הולך לפוליטיקה? הייתה לו מודעות פוליטית?
"ברור שהייתה לו, אם כי אני לא מאמין שהיה הולך לפוליטיקה. הוא לא התאים לזה, וגם בצבא הוא לא עשה פוליטיקה. הוא אהב את הארץ הזאת, הכיר אותה, כל שעל ממנה. זו הייתה היכרות אחרת, באיכות אחרת, דרך הרגליים, והעיניים, והריח. הוא אהב בעלי חיים, סיפרתי לך כבר על לטאת הכוח, והירבועים, והחרדונים. והיה לנו במבי בבית, והיו תרנגולים, ותאמין לי או לא, היה גם עורב".
עורב?
"עורב. קראו לו ריי. אבא הביא אותו כשנולדתי. אמא כמעט מתה כשראתה אותו. שחור כזה. היה עומד מעל המיטה שלי ושומר עלי. בהתחלה אמא שלי הייתה בטוחה שהוא הולך לנקר אותי. אבא היה אז בפו"ם, לא היה לו רכב, הוא היה נוסע בהסעה צבאית. ריי היה הולך איתו לאוטובוס, יושב לו על הכובע, ואחר כך עף הביתה בחזרה למיטה שלי".
ופוליטיקה? איפה הוא היה על המפה?
"בצד של מפלגת העבודה. היה מפא"יניק, של פעם. כשפינו את סיני כאב לו, הוא כתב שיר, היה לו קשה עם זה, אבל הוא הסכים לשלם את המחיר. הוא הסתובב בקסבה של שכם כאילו היא שלו. היו לו חברים ברמת הגולן עוד לפני שכבשנו אותה. שמע, הייתה לו באמת חשיבה מיוחדת. הוא ראה דברים שאף אחד אחר לא ראה. חלק גדול ממה שאתה רואה היום בצה"ל, זה רעיונות שלו. אפילו המזל"טים הראשונים התחילו אצלו".
מה הזיכרון האחרון שלך ממנו?
"הזיכרון האחרון הוא מתקופה שאחרי מותו. צחוק הגורל, אבל הגעתי לאותה מכללה בצרפת שבה הוא למד.'בית הספר הגבוה למלחמה'. זה בעצם המוסד הצרפתי היוקרתי ביותר ללימודי צבא ומלחמה. אבא שלי היה בוגר קורס 78. אני הייתי בוגר קורס 103".
הצרפתים היו מודעים לסיפור האנושי שגלום בצירוף המקרים הזה?
"כן. הם ידעו. זה ריגש אותם מאוד. בא קצין בכיר מישראל, שאבא שלו, סגן הרמטכ"ל, למד באותו קורס ונפל בשדה הקרב. שמע, בית הספר הזה ממוקם במקום שבו נפוליאון למד את סודות המלחמה. יש שם אולם מפואר כזה לתלמידים הזרים. מאז תקופת נפוליאון, בכל קורס יש 80 חניכים, 60 מתוכם צרפתים ו-20 זרים . באולם של הזרים, כל אחד משאיר מזכרת. נכנסתי לשם בפעם הראשונה, ומצאתי את המזכרת של אבא. הוא השאיר את סמל חיל הרגלים מהכומתה שלו. ואני באתי אחרי שנים, וגיליתי את זה שם".
אקו"ם