
אחרי ההפגנות, תושבי
דרום ת"א נשארו לבד
יותר משבוע אחרי ההפגנה האלימה, תושבי שכונת התקווה מבינים שאין פתרון קסם. "הפוליטיקאים השאירו אותנו להתמודד עם הבלגן"
עוד כתבות בסדרת "יומני התקווה":
- שריר השכונה: איסור על השכרת דירות לזרים
- ייאוש בשכונת התקווה: כולם מפחדים מכולם
-חבית נפץ: בדרום ת"א חוזרים לשגרת המתח

קוראים לה טל שחם והיא חלק מהמכינה הקדם צבאית "בני ציון", שיצאה לפני שלושה שבועות למסע רגלי מהחרמון עד תל אביב. את מסעם החליטו חברי המכינה לסיים דווקא כאן, בשכונה הכי עצבנית בישראל.
אחת מהבנות מובלת על ידי חבריה כשהיא על כיסא גלגלים. היא שברה את רגלה במהלך אחד המסלולים שעברו באזור ירושלים. "אנחנו באים ממקום שאומר ש'יש לנו ארץ מורכבת', על משקל 'ארץ נהדרת' שכולם מכירים", מסבירה אחת הנערות, תיק גדול על גבה.
במסגרת המכינה, היא מגלה, הם פועלים לא מעט עם בני נוער בשכונת התקווה, אותם הצליחו לגייס להתנדב לסייע לקשישים בצביעת בתיהם.
"יכול להיות שחלק מהנערים האלה גם השתתפו בהפגנות שהיו פה השבוע ועשו מה שעשו, אבל בדיוק בגלל זה צריך להמשיך להתאמץ, לקום מהכיסא ולהתמודד עם זה", אומרת חברתה. "אולי צריך להתחיל לטייל פה, לתת לשכונה ולתושבים שלה הרגשה שהם חלק מאיתנו, מה שהם לא מרגישים כבר הרבה זמן". אחרי השבוע הסוער, אולי בני הנוער האלו מהווים שביב ראשון של תקווה.

לא הרחק מבני הנוער עומד יחזקאל סלומי בדוכן שלו, לא מפסיק לחתוך כרעי עוף ולדפוק שניצלים. היום יום חמישי, תנועת הקונים בשוק אינה עוצרת כמעט. סלומי, שכבר ראה כמה דברים בחייו, מחזיר אותי למציאות.
"עזוב", הוא אומר. "לא יגרשו אף אחד. קצת צעקו, קצת בכו, עשו קצת רעש, בסדר... לא יעיפו אף אחד. תגיד לי, מי יעבוד פה במקומם? מי יעבוד במקום האריתראים והסודנים בשווקים, בניקיון, בכל המלונות באילת ובים המלח? ".
"הוא צודק", אומר אלי, בעל הדוכן ממול.
בזמן שאנחנו אצל סלומי, מגיע הדיווח החודשי מרשות ההגירה. 2,031 מסתננים נכנסו בחודש האחרון מגבול מצרים, מרביתם מאריתריאה ומסודן.
"תראה, הם מסכנים", קובע סלומי. "אין מה להתנפל עליהם, אבל אנשים פה פוחדים, אם זה זקנים שלא יוצאים לבית כנסת בערב לבד, או ילדים שההורה מלווה אותם עד לדלת של החוג כי יושבים בחוץ 30 מסתננים שמסתכלים עליהם".
בחאמרה של השוק יושב אפרים קצב, בן 64. 50 שנה הוא בתקווה. "אני מרחם עליהם", הוא אומר. "אבל הם הפכו גם אותנו למסכנים. תראה את בתי הספר, יש פה תיכון, יסודי וגנים שלא תראה שם ילד ישראלי אחד מהשכונה, איך נתנו לזה לקרות? עכשיו אתה רואה הנשים שלהם כבר נכנסות להיריון, והופה, לפני שנשים לב יהיה לנו פה דור שני".
בין דוכני הבשר עובר מחמוד אדם (33). על אופניו הוא מרכיב את בתו יסמין בת החמש. הם הגיעו מדארפור, הוא מספר. עד לא מזמן הרגישו בטוחים בישראל, היום קצת פחות. "מה שקורה עכשיו זה לא משהו שמאפיין יהודים, לא אמורים להתנהג ככה", הוא אומר.
כמו תושבי השכונה הישראלים, גם אדם לא מעיז לשלוח את יסמין לבד לגן, ומקפיד לאסוף אותה מפתחו. אדם, שעובד באזור שוק התקווה, זוכה לחיבתם של בעלי הבסטות. "אל תאמין לו, הוא לא מפחד מכלום, הכל בסדר", אומר אחד מבעלי הבסטות בחיוך. וכאילו כדי להוכיח את זה אפי מהדגים מניף את יסמין על הידיים.

כמו בכל בוקר מאז שהגעתי לכאן, גם אתמול ישב מרדכי לוי (65) בפיצוצייה הקבועה שלו ברחוב האצ"ל. "שילכו לעזאזל. מה אנחנו צריכים אותם? " הוא אומר עוד לפני ששאלתי.
לא רחוק ממנו, ב"מרק של כרמלה" במורד הרחוב, קרוב לבר שהושחת ונבזז בהפגנה בשבוע שעבר, עומדת מרסל וייז בין הסירים. לפני שההפגנה איבדה שליטה והפכה לאחד הלילות הקשים שידעה התקווה בשנים האחרונות, היא חזתה במדויק את נטילת החוק לידיים על ידי צעירי השכונה. כבר אז היא אמרה שהתושבים לא יוכלו להמשיך לשתוק מול גל המסתננים ששוטף את השכונה.
"אם הייתי צעירה ב-20 שנה", היא אומרת, "הייתי מצטרפת לצעירים". את השלכת בקבוקי התבערה היא מסרבת לגנות. "אין לנו ברירה אחרת", היא קובעת. "אין לנו ארץ אחרת לחיות בה, אתה פה שבוע וחצי, ראית אישה מסתובבת לבד בערב? ראית ילדים ברחוב? כן נעים, לא נעים, צריך לגרש אותם - וסוף הסיפור".
פחות מדקת הליכה מ"מרק כרמלה" יושבת נאגה אטמיקאל בפתח חנות המכולת שהיא מנהלת. אתמול היא סיפרה שבשבוע האחרון הפסיקה לקנות אספקה. עכשיו היא מחכה שהמלאי ייגמר. ואז היא תעזוב. "זה מפחיד גם אנחנו", היא אומרת בשברי עברית שהצליחה ללמוד בשנתיים וחצי שהיא פה, מאז שהגיעה מאריתריאה. "אני לא יודעת מה יהיה, אבל פה אי אפשר להישאר".
כמה מטרים מהשוק ממוקם בית הספר למשחק "יורם לוינשטיין". המקום שבו שייקספיר נפגש עם שכונת התקווה. "ההורים דואגים", מודה יוליה דייץ, תלמידה במכינה בבית הספר. "אבל האמת שעד שזה התפוצץ לפני שבוע לא הרגשתי משהו חריג".
אחר כך אני תופס את השחקנית חני נחמיאס שהגיעה לבית הספר להשתתף במחזמר. "אני חייבת להודות שזה מלחיץ, כל המצב הזה שנוצר פה", היא אומרת. "אנחנו כיהודים צריכים לזרוק את שנאת הזרים הצידה. אבל ברור שלראות את ההשתלטות על לבה של עיר מרכזית בישראל נותן מכה בבטן. כשאני באה הנה אני מרגישה כמו בחו"ל".

הערב יורד על השכונה, אחרי שבבוקר הוגשו כתבי אישום נגד 11 מבניה הצעירים בגין שורה של תקיפות נגד מסתננים ומבקשי מקלט, החשש כאן שזה לא יעבור בשתיקה.
פתאום מתקשר אבי, תושב רמת החייל, אחת מהשכונות המבוססות בצפון תל אביב, שעד היום ניצבה מרחק שנות אור מבעיית המסתננים. "ראיתי עכשיו אריתראים עובדים במקדונלדס אצלנו בשכונה, אתה מאמין? מוכרים בדלפק, עובדים בקופה, לאן הגענו?".
אני מספר לו שההלם שלו הוא המציאות של תושבי דרום תל אביב כבר למעלה משלוש שנים. "בסדר, בדרום תל אביב זה ידוע, גם עובדים זרים תמיד היו שם, אבל פה, בסניף של מקדונלדס? הרי זה ידוע שהם באים עם מחלות, לא מחוסנים נגד שחפת, לך תדע מה יש להם. . . בסדר , אצלי בבניין הם מנקים, אבל במקדונלדס במרכז השכונה שלנו?".