לא עיתונות, פוליטיקה
הסיפור של אורי בלאו הוא לא סיפור רגיל של הדלפה. לפי הפרקליטות הוא שיקר ביודעין והפר הסכם. אין לזה קשר לסתימת פיות
- שי גולדן: העמדת אורי בלאו לדין היא וויתור על הדמוקרטיה
- הפרשנים הצבאיים: "כתב האישום הוא חציית קו אדום"
לו זה היה הסיפור, היינו מצווים להצטרף בהתלהבות אל המתנגדים להגשת כתב אישום. אלא שהסיפור כאן שונה לחלוטין, ולא רק בגלל סיבה אחת:
ראשית, היועץ המשפטי לא רצה להעמיד את בלאו לדין. הפרקליטות הגיעה להסכם עם עורכי דינו בנוגע להחזרת המסמכים, ובמסגרת אותו הסכם הוא קיבל חסינות מלאה. בין חופש הביטוי לבין הדין היבש בחרה הפרקליטות בחופש הביטוי. כך היה ראוי שיהיה וכך היה.
שנית, בלאו הפר את ההסכם. לפי גרסת הפרקליטות, הוא שיקר ביודעין. הוא החזיר 50 מסמכים, אך השאיר לעצמו עותק. וחמור מכך, הוא השאיר לעצמו עוד 1,750 מסמכים , שלא שימשו לשום צורך עיתונאי. אין לשקר הזה ואין למסמכים הללו שום קשר לסתימת פיות.
שלישית, אין חולק על כך שהחזקת חומר ביטחוני, לא מסמך, אלא 1,800 מסמכים, שכוללים תוכניות מבצעיות, היא עבירה חמורה. המסמכים כללו גם תוכניות שקשורות להיערכויות מול חמאס בעזה. גניבת המסמכים הללו לא הייתה הדלפה לעיתונאי, והחזקת המסמכים הללו לא הייתה קשורה לעבודה העיתונאית.
אם הם היו מתנחלים?
רביעית, נניח שלא היה מדובר בענת קם ובאורי בלאו, אלא בתהילה סלע, פקידה פלוגתית, שם בדוי, ובברוך ברזל, עיתונאי, עוד שם בדוי, מעיתון המאחזים, "אבוקה". ונניח שסלע הייתה מעבירה לברזל מסמכים שנוגעים לתוכניות צה"ל לפינוי מאחזים בלתי חוקיים, בנוסף לעוד אלפי מסמכים על התוכניות המבצעיות מול חמאס.

אם היו קוראים לו ברוך ברזל מעיתון המאחזים? צילום: יוסי אלוני
ההתגייסות איננה עיתונאית, אלא פוליטית. גם בלאו וגם העיתון שלו מייצגים קו. באמצעות המסמכים הם ניסו לרקום עלילה נגד מפקדי צה"ל. ועכשיו הם ממשיכים להסתתר מאחורי "חופש הביטוי" כדי להגן על עבירות שאין להן שום קשר לחופש הביטוי.
חמישית, הכתבה שהתבססה על המסמכים לא זכתה לשום פסילה, להפך. הצנזורה הצבאית נתנה אישור לפרסום. חופש הביטוי לא נפגע. בלאו היה ראוי להגנה בלי קשר לקו פוליטי כזה או אחר, כל זמן שמעשיו היו לשם עניין עיתונאי. הוא היה ראוי להגנה, אף שהכתבה שפרסם הייתה ראויה להפרכה עניינית - ולא לכתב אישום משפטי. משום שזו משמעותו של
חופש הביטוי.
העיתונות וחופש הביטוי ראויים להגנה. ההסכם הראשוני מוכיח שלא הייתה פגיעה בעיתונות. הפרסום שהתבסס על המסמכים מוכיח שלא הייתה פגיעה בחופש הביטוי. אין שום צורך לקפוץ בראש עם טענות על פגיעה בחופש הביטוי, כשהסיפור הוא החזקת מסמכים על תוכניות מבצעיות, תוך כדי הונאת הרשויות והפרת הסכם.
