קבלני הביצוע של אופנהיימר
ההחלטה למנוע הסדרה חוקית של ההתיישבות והחרבת בתי האולפנה מהווה פתיחה ל"התנתקות" גרועה מזו שעברנו ב-2005. המשמעות: הליכוד יבצע את העבודה עבור שלום עכשיו
"לא יכולנו לעצור למנוחה גם לאחר רכיבה של שעתיים-שלוש מהמחנה שלנו ... אמנם ראינו מים, אבל בכל מרחב השממה סביבנו לא היה אפילו קמצוץ צל ונצלינו קשות בשמש היוקדת. 'כצל סלע כבד בארץ עייפה' – אין ביטוי יפה מזה בכל התנ"ך, ואין ספק שמכל המקומות שבהם שוטטנו, אין אחד המסוגל להעניק משמעות כה נוגעת ללב לביטוי כארץ צחיחה, חשופה קירחת זו".
בכל הארץ מהים ועד הירדן חיים אז הרבה פחות ממאה אלף אנשים, כשליש מתוכם – יהודים.
אלף שנים ויותר, הייתה הארץ ריקה ומוזנחת. אלפים בודדים של יהודים היו בה תמיד, מעט נוודים בדואים, כמה צליינים ותו לא. קחו למשל את עזה. כ-200 שנה לפני טווין, ב-1695 מגיע לארץ גיאוגרף בשם "רילאנדי" ומוצא בעיר כמה עשרות יהודים, כמה נוצרים – ומשפחה ערבית אחת... במקומות אחרים המצב עלוב עוד יותר.
בשניים בנובמבר 1917, מצהיר הלורד בלפור כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ההצהרה מתייחסת לארץ ישראל שמשני עברי הירדן ועל בסיסה מקבלת בריטניה מחבר העמים את המנדט על ארץ ישראל.
ב-1922 מפרסם וינסטון צ'רצ'יל את הספר הלבן הראשון, ובניגוד לכתב האמנה של חבר העמים, מוסר לערבים את עבר הירדן המזרחי.
ב-1948 פולש המלך הירדני עבדאללה לעבר הירדן המערבי
רוב התושבים הגיעו לאזור בעקבות ההתעוררות הציונית וישבו בו תקופה קצרה בלבד. אולם המלך הירדני רצה לחלק את שלל הביזה ולהרוויח הן את הלגיטימציה לבעלותו על השטח והן את ההכנסות מהמסים.
עד לשחרור יהודה ושומרון בששת ימי הנסים (1967), הספיק המלך הירדני לרשום באופן פיקטיבי שכזה את רוב הקרקעות שבחבל בנימין. ניתן להבדיל בקלות בין בעלות אמיתית של ערבים על קרקע ביו"ש – בעלות הרשומה בטאבו עוד לפני הקמת המדינה – לבין הרישומים שלאחר הכיבוש הירדני.
משום מה החליטה מדינת ישראל להתעלם מהקושאן האמיתי - התנ"כי, להתעלם מהצהרת בלפור ומהחלטת חבר הלאומים שהועידו את השטח ליהודים ולהכיר בכיבוש הזר הירדני ובאופן שבו חילק את שלל ביזת ארץ היהודים.
כך נוצר מצב שבו רובם הגדול של יישובי חבל בנימין – בית אל, שילה, עפרה וכו' – נמצאים לכאורה על אדמות "פרטיות", כלומר במעמד זהה לזה של גבעת האולפנה.
לכן ההחלטה למנוע הסדרה חוקית של מעמד ההתיישבות והחרבת בתי האולפנה, מהווה פתיחה בלבד, ל"התנתקות" גרועה פי כמה מזו שעברנו בקיץ 2005, גירוש וחיסול רובו המוחלט של חבל בנימין. הפעם לא מדובר בהחלטת ממשלה אלא בביצוע החלטות בג"ץ. משמעות ההחלטה היא גיוס הליכוד כקבלן הביצוע של יריב אופנהיימר.
חברי הליכוד נותרו נאמנים לערכיהם. הם עוקבים בדאגה אחר התנהלות נציגיהם בכנסת ובממשלה ומצפים כי ימנעו בכל מחיר את ביצוע ההחלטה.
בסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה אלא לקיים כלשונה את חוקת הליכוד האומרת כי הפתרון הוא "החלת הריבונות על כל שטחי ארץ ישראל שבידנו". אם עד היום יכלה ההתיישבות להתקדם מתוך הסכמה שבשתיקה של ממשלות ישראל, הרי שעתירות השמאל הביאו אותנו אל רגע האמת, הרגע שבו עלינו להודות בפה מלא כי זו ארצנו מכוח הבטחת האל לאבותינו – אברהם יצחק ויעקב.
גם אם ירשמו לעצמם ארגוני החורבן של השמאל הישג זמני, הרי שבדיעבד יתברר כי עשו שירות חשוב מאוד לחיזוק ההתיישבות על בסיס הקשר האמיתי בין עם ישראל לארצו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם