מכתב של תקווה: קופה מאחורי הסורגים
"תוציאו אותי מכאן", מבקשת קופה בת 15 שגדלה שנים רבות בחוות מזור. "יכול להיות שכופים עליי ללדת בשביל כסף?". טור בדיוני על מציאות קשה
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
קצת עלי: נולדתי באי מאורציוס כילדת טבע למשפחה אחת גדולה ומאושרת. תמיד נמשכתי לתחושת החופש והמרחבים ולא פעם מצאתי עצמי ישובה על איזה עץ, אוחזת פרי ומביטה בחבריי מתרוצצים ומשחקים במרחבי האי. אני מברכת כל יום על הזכות שניתנה לי, גם אם לפרק זמן מוגבל, להיות חלק מהמשפחה שלי, היפה והעוצמתית והאוהבת, שלעולם תישאר חרוטה בליבי.
◄הניסויים בקופים מצילים חיים
◄ניסויים בקופים לא באמת מצילים חיים
אז איך התהפכו חיי על פיהם, ביום בהיר אחד? בחיי שאפילו אני לא יודעת. עד היום אני לא מצליחה להיזכר מה בדיוק אירע באותו יום שהתחיל כעוד יום רגיל והסתיים בניתוק פתאומי ממשפחתי והעברתי בניגוד לרצוני לארץ אחרת, שבה אני נמצאת היום, מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפי.
מאז עברו 15 שנה. היום, כשאני כבר בוגרת, שלא לומר מבוגרת, אני כבר יודעת שמכאן לא יוצאים. זאת אומרת, כן, יוצאים, אבל לא למקום שיש בו תקווה לחיים.
מי שיצא מכאן עד היום, מעולם לא חזר והשמועות מספרות שהמקום אליו נלקחים אלו שמועברים גרוע בהרבה. אני כבר השלמתי עם גורלי. את העץ שאהבתי לשבת על ענפיו מחליפה גומחה מוגבהת עליה אני יושבת מידי יום וממנה משקיפה אל הכלום שמולי, מדמיינת שאני עם חבריי באי מאוריציוס, מקום הולדתי, שופע המרחבים והירוק מכל עבר. הדמיון, אומרים שאין לו גבולות, אבל זה לא נכון. גם הדמיון לא מצליח להשכיח את המציאות ולא מקל את הכאב.
◄יוצר חטופים: "חוות מזור - מחנה ריכוז לקופים"
◄אנשי חוות מזור: ניסויים בקופים תורמים לרפואה
את רוב הזמן אני מעבירה במחשבות על ילדיי. אתם בטח מופתעים לשמוע שאני אימא. גם אני הופתעתי כשאנסו אותי להיכנס להריון. לא פעם. לא פעמיים. אבל אהבתי את ילדיי כולם למרות הדרך שבא באו לעולם. אני רוצה לומר אוהבת, אבל כותבת בלשון עבר, כי הם אינם איתי. הם נלקחו ממני חודשים ספורים לאחר לידתם. אין לי שום אפשרות לראותם או לדעת מה עלה בגורלם. פשוט לקחו אותם ממני כמו שלקחו אותי ממשפחתי.
השמועות מספרות שכל הקטנים נלקחים למקום שבו מתעללים בהם. ושיש מי שמרוויח מזה כסף. קשה לי להאמין שזה כך. העולם לא עד כדי כך מעוות. הרי לא ייתכן שהביאו אותי לכאן במטרה לכפות עלי להביא ילדים לעולם רק כדי לקחת אותם ממני בשביל למכור אותם תמורת כסף. אבל אני כבר לא יודעת כלום. לא מבינה בכלל למה אני כאן. למה מתנהגים אלי ככה כבר שנים. אני עייפה. רוצה שקט. שיעזבו אותי במנוחה. וכמוני יש עוד רבים כאן.
נתנו לי לכתוב לכם היום. ניתנה לי הזדמנות לספר. הבנתי שיש אנשים שם בחוץ שרוצים לסגור את המקום הזה ולהוציא אותנו מכאן. שהם נלחמים למעננו. אני לא יודעת אם זה נכון. מכאן אי אפשר לדעת כלום. אבל אם זה נכון, ואם באמת מישהו קורא את המילים שלי עכשיו, אז בבקשה עיזרו לי. אני נמצאת ב"חוות מזור" ואני מבקשת שתוציאו אותי מכאן.
שלכם,
קופה.
הטור נכתב על ידי אנאבל זמיר ממובילי "מאבק הקופים בישראל" יחד עם דודי בן - אדרת ונירית גולדשטיין. מעוניינים להצטרף ולעזור למאבק?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם