"מי שלא נלחם, לא סולח לעצמו אחר כך"
נתי גדג' מגבעת האולפנה יוצא בקרוב מביתו בפעם ה-2 בחייו. לפני 7 שנים פונה מביתו בגוש קטיף ועכשיו הוא יודע: "חייבת להיות מלחמה"
לפני שבע שנים, בקיץ 2005, הוא פונה עם אשתו ראומה ושלושת ילדיהם מביתם בנווה דקלים. הפינוי ההוא השפיע עליו מאוד. גם גופנית. ערב לפני שהחיילים הגיעו לדפוק לו על הדלת קיבל התקף אפנדיציט ונלקח לניתוח מיידי. המשפחה פונתה מביתה. "תשעה באב הפך להיות יום חורבן הבית האישי שלי ומשם התחלנו להתגלגל בארץ", הוא משחזר.
לגבעת האולפנה בבית אל הוא הגיע בעקבות קשרים שנוצרו בתקופת ההתנתקות בינו לבין צעירים שהגיעו לגוש קטיף בימי ביצוע ההתנתקות, על מנת לחזק את התושבים המקומיים וכונו "מתגברים", "שב"חים" (שוהים בלתי חוקיים), או בלשון אנשי גוש קטיף "המשוב"חים".
רבים מהם הגיעו אז, בקיץ 2005, לנווה דקלים. ביניהם היו מאות תלמידות מאולפנת "רעיה" בבית אל, מלוות ברב חיים סולטן, ראש האולפנה. גדג', ששימש כשף הראשי של מטבח האולפנה בנווה דקלים, התחיל במהרה לדאוג למזון עבור מאות המפגינים וכך נוצרה ההיכרות עם אנשי בית אל ועם הרב סולטן.
"אחרי שהתגלגלנו בכל מיני מקומות, הציעו לי עבודה", הוא מספר. "אמרו לי שבאולפנת רעיה בבית אל מחפשים להקים מטבח וככה הגעתי לפה". גדג' הפך לשף הראשי של האולפנה ובאופן טבעי התיישב עם משפחתו בשכונת האולפנה שקיבלה את שמה בשל הקרבה הגדולה בינה לבין המוסד החינוכי.
"בהתחלה אשתי אמרה לי 'מה אנחנו צריכים עוד פעם התנחלות. בשביל מה לנו עוד פעם לעבור את כל זה?' אבל אמרתי לה שמפה אין סיכוי שיפנו אותנו. כנראה טעיתי".
הנוף האנושי בשכונת האולפנה אחיד למדי. רוב התושבים הם בוגרים של ישיבת בית אל המקומית בראשות הרב זלמן מלמד שדוגל בקו תורני עמוק, וחלקם עדיין אברכים בישיבה. האופי הכללי של השכונה עדין.
"בני תורה", בעגה המקומית. בחודשים האחרונים, מאז שעלתה שכונת האולפנה לכותרות, היא הפכה למוקד עלייה לרגל עבור פוליטיקאים מימין, אנשי תקשורת ואפילו סיעת מרצ הגיעה לסיור מתוקשר. תושבי האולפנה לא התלהמו נגד אף אחד. את הח?כים של מרצ הם קיבלו בעוגות ובשתייה קלה.
לדעתו מי שינהל את המאבק הזה על השכונה הם דווקא התומכים מבחוץ, אותם "מתגברים", שאת דומיהם הוא טיפח בימי המאבק על גוש קטיף. "כנראה שמי שיצטרך לבוא להילחם פה זה החבר'ה של יצהר, חברון, בת עין וכל החבר'ה של נוער הגבעות. התושבים פה בשכונה הם כולם אנשים קדושים וטהורים. אנשים נפלאים אבל לא רוטוויילרים. אני יודע שמהם לא תבוא המלחמה".
גדג'
"הגירוש שלנו מגוש קטיף הפך אותי לחתול ששורד בכל מקום. כמה תחנות לא עברנו? מה לא היה לנו? אנחנו נסתדר. אני בנאדם שיודע לשרוד. אבל כל השאר פה לא יודעים מה זה להתגלגל ממקום למקום, כשכל החפצים האישיים שלך מפוזרים וזרוקים ואין לך שום שליטה על מה שקורה. יש מצב שאנשים יירדו מהפסים בגלל סיפור כזה אז שכל המתיפייפים לא יתפלאו: כשבאים להרוס לך את הבית, אתה משתולל, ומשתולל בגדול".
כחלק מהקמפיין שניהלו תושבי השכונה בחודשים האחרונים במטרה למנוע את ההריסה, הובאו לביתו של גדג' ח"כים ושרים רבים, כדי לפגוש את האיש שאולי יפונה פעמיים.
אתמול, יום אחרי ההתרסקות של חוק ההסדרה במליאת הכנסת, הוא היה עסוק בעיקר בכעס עצום על הפוליטיקאים.
"איוב קרא ישב אצלי בבית, כרסם פה טונה של עוגיות שאשתי הכינה, שתה תה עם שיבה ואמר במפורש "נתי, לא יקום ולא יהיה. השכונה לא תיהרס". בסוף בהצבעה מקריאים בקול רם מעל דוכן הכנסת את השם שלו, ומה התשובה? "אינו נוכח". איך אתה מעז, אחרי כל מה שאמרת שתעשה למעננו, אחרי שישבת אצלי בבית, איך אתה מעז פשוט להיעלם?".
גדג' חושב שבעזרת המתגברים תתעורר מהומה גדולה בעת שיגיעו כוחות הפינוי. "יהיה בלגן, יהיו מכות. אי אפשר לשתוק על דבר כזה".
בשנת 2005, בחודשים שקדמו לעקירת יישובי חבל עזה וצפון השומרון, התמלאה הארץ מפגינים. חסימות כבישים ועצרות המוניות נראו בכל מקום, לא רק בגוש קטיף. גדג' חושב שהימין חייב לשכפל את המודל הזה באופן מיידי במאבק על שכונת האולפנה ועל המאחזים שגורלם צפוי להיקבע בקרוב.
"אני לא חסון במיוחד. אם עכשיו יבוא בחור גורילה בגובה שלושה מטר לריב איתי מכות, אני לא מחכה לו בבית בשקט. אני הולך ותוקף אותו מראש. זה מה שצריך לעשות פה. עושים פה עוול לאנשים הכי טובים שיש במדינה וכל אזרחי המדינה צריכים להרגיש את זה. אני לא אתפלא אם יהיו פקקי תנועה בכל המדינה. יש בלוד שכונה של ערבים שבנויה על פסי רכבת. הם אומרים 'היינו פה לפני הרכבת', אבל אותם אף אחד לא מזיז, כי יודעים שהם לא ישתקו".
"אין מה לעשות", אומר גדג'. "במדינה שלנו זאת הדרך. זו הצורה. אני מצדיע להם. צריך לדעת. הגורילה כבר נמצאת בפתח הבית. חייבים לתת פייט. לי יש ניסיון בזה. מי שלא נלחם על הבית שלו לא סולח לעצמו אחר כך".
בניגוד לגדג' הנחרץ, נראה כי כרגע יחסם של שאר התושבים לפינוי הוא עדיין אמביוולנטי. הרקע לכך הוא האופי המתון בטבעו של היישוב בית אל כולו ושל השכונה בפרט, אבל בנוסף, מה שמבדיל את גדג' מהאחרים, הוא התנפצותה של התמימות שאותה חווה כשהרסו לו את הבית הראשון.
ביום רביעי בלילה התכנסו כמה עשרות מאנשי בית אל לפגישת תושבים ראשונה לאחר כישלון חוק ההסדרה בכנסת. התושבים טענו כי עד לאותו רגע, אף אחד מהם לא קיבל כל הודעה רשמית על פינוי צפוי, וכל המידע הגיע אליהם דרך התקשורת. חוסר הניסיון הזה בעימותים מול המדינה, מהעמידה הראשונה מול החייל או השוטר שבא לפנות ואחר כך מול הרשויות שאמורות לסייע למפונים, מסביר את התמימות היחסית השורה בקרב תושבי גבעת האולפנה.
"אין לנו מושג מתי אמור להיות פינוי, וכמה אלימות תופעל בו נגדנו", אמרו תושבים בפגישה הלילית.
גם בעניין האגרסיביות שיש להפעיל או לא להפעיל כלפי כוחות הפינוי, התושבים נבוכים ולא ממש יודעים כיצד לנהוג. "אנחנו לא מתכוונים לתקוף את אלה שיבואו לגרש אותנו, אבל לא ניתן שיתקפו אותנו", אמר אחד מהם במהלך הישיבה הלילית, אבל מנגד דיבר תושב אחר ואמר כי "אנחנו צריכים להיות נחושים כדי שאחרים לא יחוו את הכאב הזה במקומות אחרים. המטרה שלנו היא צריבת תודעה".
ליד כל אלה נמצא גדג'. הוא כבר עמד בנקודת המבחן הזאת. לקראת הפינוי המתקרב של ביתו השני הוא מקפיד לא לקרוא ישירות ובאופן מובהק לשימוש באלימות, אבל אותות העקירה הקודמת שצילקו אותו כהוגן, גורמים לו להיות מנוסה יותר מכל שכניו, ומבחינתו הוא נמצא כבר בשלב הבא שאליו הם טרם הגיעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם